אחרי המלחמה

ברגן

אנשים התחילו לצאת לעיר ליד, ברגן. יצאתי גם אני וראיתי אילו בנינים יפים, הכל כל כך אלגנטי ויפה, חשבתי שאני חולם. גם שם שלטו האנגלים. תוך זמן קצר כבר כולם היו שם, והאנגלים עשו סלקציה, כל מי שהיה חולה בודדו אותו ולקחו אותו לבית חולים. לכל אחד חילקו חבילה עם מטעמים, שוקולדים, סוכריות. אני זוכר שלא היה לי כוח אפילו לאכול אותם. פתאום הגיע פולני אחד ושאל אותי אם אני פולני, ועניתי, "לא, אני יהודי מפולין". הגוי השיב לי שהוא היה בצבא ביחד עם האנגלים, ועכשיו שחררו אותו אבל הוא רוצה לעזור לאלה שיצאו מברגן בלזן, ואז שאל במה אני מתמקצע. עניתי לו שאני קונדיטור, והוא היה מרוצה ואמר לי, "יופי, תיכף תהיה גם לך עבודה איתנו", ולקח אותי לעבוד במטבח האנגלי המפואר. היה לי טוב ולא היה חסר לי כלום. כשקיבלתי יותר כוח עזרתי לאחרים שהיו איתי. אבל עדיין, למרות שהייתי חופשי ולא היה חסר לי דבר, לא הרגשתי טוב. היו לי בעיות עם הקיבה. אנשים התחילו לעזוב ולחפש את משפחתם, ואני לא יכולתי ללכת בגלל מצבי הרע. לא ידעתי אם פרניה חיה או לא. הייתי בדכאון ולא היה אכפת לי מכלום, גם לא אם נשארו לי קרובים או לא. הזמן עבר ופתאום פגשתי אחד מצ'נסטוחובה שהגיע לחפש קרובים בברגן-בלזן, והוא גילה לי שפרניה עוד חיה! לא יכולתי להאמין. אחרי מה שעברנו, את השואה הזאת, והיא עוד חיה. אני אמרתי לעצמי שאני בטוח שהיא חושבת שאני מת. הפעם האחרונה שהיא ראתה אותי היתה כשבאו אלי הגרמנים, הכו אותי ולקחו אותי לבונקר. חשבתי, איך אמסור לה שאני חי? לאחר כמה ימים פגשתי בחורה מצ'נסטוחובה שבאה לחפש את אביה והיתה חברה של פרניה, חנק'ה שמה. אחר כך פגשתי מישהו שאמר לי שיש לי שתי דודניות ודודן אחד פה בברגן, ונפגשתי איתם. אחר כך שמעתי שאנשים שלא מרגישים טוב לוקחים לשוודיה. הדודניות שלי, שגם היו מאוד חולות, אמרו שנרשמו, אז גם אני הצטרפתי. כשעוד עבדתי אצל הבריטים הם היו נותנים לי בכל פעם סיגריות. הייתי שומר אותן כדי שאוכל למכור אותן אחר כך. אבל כשהגענו לשוודיה זרקו לנו את כל החבילות, גם עם הבגדים החדשים, מחשש למחלות.

שוודיה

עלינו על אוניה בשם "אינגריד". הגענו בלילה למאלמו. התקלחנו, קיבלנו אוכל טוב 5 פעמים ביום ושמו אותנו במקום מבודד מהמקומיים. הגיעו לשם פוליטיקאים לבקר אותנו ולדבר איתנו. זאת היתה הפעם הראשונה שדיברתי עם זרים כמו בן אדם מאז הרבה זמן. לא התייחסו אלי כמו אל כלב. את החולים הרציניים שלחו להרים, לאויר הצח, והרבה מתו. חייתי שם עם שתי הדודניות שלי ולא ידעתי מה עם פרניה, איפה היא, אם יש לה מישהו, אם היא יודעת עלי משהו, אם היא תרצה אותי או לא – שמעתי שהיו הרבה שלא רצו לחזור חזרה לבעליהן. בת דודתי, רוזה, התאהבה בי, ואמרתי לה, "תדעי שיש לי אשה שהשארתי ואני לא יודע אם היא חיה או לא". גרנו ביונשופינג במשך חודשיים. כשרק הגעתי לשוודיה שלחתי מכתב לעיריית צ'נסטוחובה המיועד לפרניה, וקיוויתי שהמכתב יגיע אליה. עברו החודשיים, הגיע יולי, וקיבלתי ממנה מכתב חזרה שאימת את תקוותי שהיא חיה. שלחו אותי עכשיו למורה, באיזור דלרנה, שם היה איזור נעים וטוב לחולים. היהודים בשוודיה פנו לממשלה בבקשה שלמי שיש משפחה מחוץ לשוודיה שיביאו אותה לשם ויאחדו ביניהם. אחרי ששמעתי שפרניה חיה, רציתי לשוט אליה לפולין. אבל כל היהודים מסביבי אמרו לי, "השתגעת? אתה נוסע חזרה לפולין, אחרי התופת שעברת? אם היא אוהבת אותך היא תבוא אליך." הלכתי לנמל וחיכיתי לאוניה כל הלילה, ובסוף שכנעו אותי לחזור הביתה. כשהגעתי הביתה, הטלפון צלצל – היה זה אחי, יהודה לייב, מודיע שהוא פה, בשוודיה. הייתי מאושר. הוא סיפר לי שהוא היה ביחד עם פרניה בצ'נסטוחובה. הוא הגיע לשוודיה דרך ברגן-בלזן, אליה הגיע עם קבוצה שהיה איתה.

[caption id="attachment_22" align="aligncenter" width="203"] גדליה לאחר ההגעה לשוודיה[/caption]

בכל יום כתבתי לרוזן ברנדוט, לרמטכ"ל, לנשיא, לצלב האדום, בשפות גרמנית, שוודית, צרפתית ואנגלית – שיביאו את אשתי. לבסוף קיבלתי תשובה שהיא ברשימה, אבל היא צריכה לבוא לברגן-בלזן. כתבתי לה שהיא צריכה להתכונן ולהגיע לברגן-בלזן דרך הגבולות, וזה היה לא חוקי ומאוד מסוכן. אם הרוסים היו תופסים אותה היו שולחים אותה לסיביר.

לאחר 10 חודשי שהות בשוודיה, הצליחה פרניה בעזרת וולטר (בעלה של דורקה, אחותה) להגיע לשוודיה. שמרתי איתם על קשר כל הזמן, וכשידעתי מתי היא אמורה להגיע רציתי ללכת לפגוש אותה, אבל "מורה" היה רחוק מהנמל לנדסקרונה שבו פרניה היתה אמורה להגיע וגם מאוד קר שם בחורף, לכן שכרתי דירה בוילה יפה, אבל מותר היה רק לישון שם. בדיוק כשהיא הגיעה חליתי בצהבת והפעם היחידה שדיברתי איתה פנים מול פנים היתה כשלקחתי אותה לדירה אחרי שנתנו לי אישור מיוחד מבית החולים לצאת לקחת אותה. מיד אחר כך חזרתי, ובתשעת השבועות הבאים הייתי מנותק ממנה. לא יכולתי להיות איתה באותו חדר כי צהבת מאוד מדבקת. פרניה עבדה בינתיים בבית חרושת לכפפות. כשיצאתי עוד הייתי חלש ולמרות שניסיתי לעבוד בקונדיטוריה לא הצלחתי להחזיק מעמד בעבודות שנתנו לי ונאלצתי לעבוד בעבודות קלות. בגלל יחס לא הוגן מצד הבוס שלה, פרניה פתחה בשביתה, ולמרות שהוצע לה דירה משלה, היא דחתה את ההצעה. היא היתה העובדת הטובה ביותר ועשתה דברים ביעילות ובמהירות שעובדות אחרות לא יכלו, והרגישה שמנצלים אותה. בסופו של דבר היא הסכימה להמשיך לעבוד בשביל שכר כפול, אבל לא לקחה את הדירה כדי לא להיות חייבת. הבנו אחר כך שזאת היתה טעות לא לקחת את הדירה.

[caption id="attachment_24" align="aligncenter" width="220"] גדליה ופרניה אחרי המלחמה, שוודיה[/caption]

 

1947 - יהודה לייב (אחיו של גדליה) הכיר מישהי והתחתן.

1948 - עבדנו והרווחנו טוב, אבל הרגשנו שמשהו חסר לנו. כל השנים הייתי בדיכאון כי לא היה לי חשק לעבוד. עד המלחמה כל מה שרציתי זה לעבוד, ופתאום לא. פרניה ואני רצינו לעבור, והתלבטנו בין ארה"ב וקנדה המפתות, לבין ישראל. היא העדיפה את ישראל משום שלא רצתה לגדל את ילדיה בין גויים. החלטנו לקנות מכונות מיוחדות לקונדיטוריה, כדי שאולי נפתח אחת בארץ.

15.12.1949 - כמעט שנה אחרי שהחלטנו לעלות לארץ השגנו את מספיק המשאבים לעשות זאת. נסענו משוודיה לדנמרק, משם הפלגנו לבלגיה, משם לפריס עם "נורד אקספרס", ולאחר יום, ב-10 בלילה עלינו על רכבת למארסיי. שם היינו שבוע בצריפים של הסוכנות, וחיכינו לאוניה. עלינו לאוניה עליה היה כתוב בגרמנית "ארצה". המון אנשים חוו מחלת ים ופרניה ביניהם, לכן בילינו את חמשת ימי השיט על הסיפון. עגנו בחיפה. בן דודי היה אמור לחכות לנו, אבל הוא לא הופיע. אז הגענו ל"שער עליה". היה שם צפוף, מלוכלך ומלא עכברים. זה היה חרפה ובושה בשביל הסוכנות. יומיים היינו בחור הזה, ואז נסעתי לת"א – לבדי – לבדוק מה עם בן דודי. הם לא קיבלו אותי יפה, אבל לא היתה לנו ברירה כי לא הכרנו פה אף אחד, והתאכסנו אצלם כשבועיים.

סבא של פרניה קנה בזמנו אדמות בארץ. אז החלטתי ללכת לבדוק מה איתן. נהג המונית אמר שהוא צריך לעצור ברעננה. שם, רצה הגורל ופגשתי באישה ענייה שהייתה צריכה עזרה בעבודות יד, ופרניה הרי התמחתה בהן. לכן, הסכמתי להצעתה לגור ברעננה, ועברנו לשם לדירתה. התחלתי לעבוד בת"א בתור קונדיטור, אבל רציתי להיות קרוב יותר לרעננה, אז עברתי לקיבוץ רמת הכובש. עבדתי קשה מאוד גם עד אמצע הלילה, כדי להתחיל לחסוך כסף.

1950 - עברנו לדירת צריף משלנו. אז היתה תקופת הצנע והיה קשה מאוד.

1951 - קיבלתי את הרישיון לפתיחת קונדיטוריה, שנתיים אחרי שהגשתי את הבקשה.

1953 - פתחנו את הקונדיטוריה ברחוב רמב"ם 11. עכשיו התחילה עבודה קשה מאוד בשביל שנינו. בכל יום עשיתי עוגות והלכתי לכל החנויות באיזור בשביל לנסות ולמכור אותן.

[caption id="attachment_25" align="aligncenter" width="300"] גדליה ופרניה פותחים את הקונדיטוריה הראשונה ברעננה, 1953[/caption]

למרות שהיה לנו קשה מאוד, היינו מרוצים. מכרנו עוגיות לכל הישובים מסביב. כולם חיכו שאבוא עם העוגיות ורצו יותר סחורה, אבל לא היה לנו. רק שנינו עבדנו לבדנו. מכרנו בהרצליה, רמתיים, רמות השבים, רמת הדר, כפר סבא, פתח תקוה ואפילו עד לרמת-גן נסעתי במכונית התלת-גלגלית שלנו. כך היה עד 1965. במשך השנים האלה נולד לנו הבן הבכור, יעקב (1953), הבן השני, דב (1955) ובתנו, אסתר (1961).

המחוייבות שלי היא לספר את מה שעבר עלי, זה החוב הקדוש שלי. לאורך כל הזמן רציתי בכל נפשי לשרוד את המלחמה, את התקופה הנאצית, כדי שאוכל לספר על כל אלו שאינם ולשמור על קידוש השם. כשהייתי עוד במצב נורמלי, מוקף במוזלמנים הגוססים למוות, הם היו אומרים לי שאני חייב לשרוד את המלחמה הזאת בשבילם, כדי לספר את הסיפור.

ברגעים הקריטים הייתה לי הרגשה ואמונה לעבור בשלום את החיה הנאצית, וכך אני במשך 15-16 חודשים התגלגלתי במחנות איומיום, בעינויים, התחזקתי וגדלתי, והחזיקו אותי הזכרונות מבית אבא, נשמתו הטהורה ונכונות ההקרבה שלו. עד נשמתי האחרונה אזכור אותך אתכם, אמא יקרה ואבא יקר. למה הגיע לכם סוף נוראי כזה? בשביל מה? עבדתם כל כך קשה בחייכם בשביל פרנסה, ממש לא ידעתם מנוחה בקיום, מי יודע יותר ממני. 30 שנה מאז המבול הנוראי ההוא ואני לא שוכח אתכם אפילו ליום אחד. אחיותי היקרות, שלא אשמות בדבר, אתן בליבי תמיד.

והלוואי הלוואי שאני אזכה להעביר את רגשותי הקדושים האלה אליכם, ילדי וילדי ילדי לדורות.

אמן.

גדליה פרש ב- 1979 בגיל 65 מהעבודה בקונדיטוריה, שהושכרה לאחרים. הורינו, אסתר ודורון, החזירו את המושכות למשפחה ב- 1991, והם ממשיכים לייצר בה גם היום את העוגות באותן המתכונות של גדליה. גדליה זכה לראות 3 מתוך 11 הנכדים, אחד לכל משפחה, לפני שנפטר ב-1985.

 י ה י   ז כ ר ו   ב ר ו ך.

[caption id="attachment_26" align="aligncenter" width="300"] גדליה עם שתיים מנכדיו[/caption]