לפני המלחמה

סולמייז'יצה

סולמייז'יצה, 21 ק"מ מהעיר נובורדומסק, לא רחוק מלודז'. 1914, חודש שבט. בכפור הגדול האדמה קפאה בחוץ – ככה סיפרה לי אמי היקרה, אז נולדתי. אבי היה היהודי העשיר בעירה. ביתנו עמד באמצע השוק הגדול. זה היה בית בנוי ממוטות עצים, ובנוי במיוחד בצורה טובה. בעירה גרו 70 משפחות יהודיות. היהודים שם עסקו במסחר, היו בעלי חנויות והיו 4-3 קצבים. הפולנים הגויים צדו ארנבות ומכרו את הפרוות בעיירה. בנוסף מכרו תרנגולות ואוזים, קמח וגריסים. בתור ילד קטן בן 8, אני זוכר את אבי מתפלל בבית הכנסת. כשהייתי בחופשה מהחדר, גם אני התפללתי (ומתפלל עד היום). לא השתחררתי מהרושם שעשה עלי החזן משה ינקל – היה עטוף כולו בטלית ותפילין, וכל מילה חזר עליה 3 פעמים ובהתלהבות גדולה. כשהתפלל – היה בסְפֵרַה אחרת. הייתי מחכה שיסיים את תפילת 18, אז הוא שם לב אלי וחייך ואמר: "האם אמרת כבר אמן על הברכות שלך?" –"כן, מוישה," הייתי עונה.

למיטב זכרוני, היתה לנו חנות טקסטיל. כל יום רביעי היה יריד ואנשים מכל הסביבה התקבצו. הביאו איתם כל מני דברים למכירה – חמאה, ביצים, תרנגולות, גבינות, בהמות, עגלים, חזירים. היתה המולה גדולה בזמן השוק. ביום היריד, ילדי החדר היו משוחררים. גם הורי הקימו דוכן למכירת בדים, ואנו הילדים היינו שומרים שלא יבואו גנבים מתוך ההמולה. הרבה פעמים תפסתי גנבים בשעת מעשה והם הצליחו לברוח, וכשהם לא הצליחו לברוח וקראנו לשוטר – היה עושה את עצמו רחמן, והיה לטובת הגוי הגנב, כמו עורך דינו, "אדון רוסק, תשחרר אותו. הוא לא לקח כלום, אתה מאשים איש תמים". אני עדיין רואה בעיני רוחי את נגן הקטרינה (תיבת נגינה) המשופם – לבוש כמו מוקיון, היה מסובב את הידית של הקטרינה כשעליה כל מני טבעות וצעצועים, וגם תוכי גדול. הוא היה מנגן מנגינות בתור "נגן רחוב". ליד הקטרינה היתה תיבה בה כתובות עתידות. כל מי ששילם היה מקבל פתק כזה מהתוכי. הגויים אהבו לראות את עתידם. בבית הוריו גם אבי נולד בסולמייז'יצה, ללייזר ולייבה רוסק. אני זוכר את סבי וסבתי כמו את אתמול. סבי נולד לינקל'ה רוסק מהעיירה וורקה, קרוב לגבול הגרמני. ינקל'ה, הסבא רבא שלי, עסק אז בתור פקיד יערות אצל הגויים העשירים, תחת אחריותו היו שטחים עצומים של אדמות יער. הגויים קנו הרבה אדמה מיוערת, כשאת העצים הם כרתו ושלחו בחורף לייצוא לחו"ל משום שהעצים צמחו באדמה טובה מאוד בפולין. סבי רצה לבנות את ביתו בסולמייז'יצה. היה זה הבית הכי גדול בעירה, הכי עשיר. הוא היה מאוד אלגנטי, מסודר ואהב לקנות דברים יפים. היה מאוד טוב שם – להם בפרט ולנו, המשפחה, בכלל – עד מלחמת העולם הראשונה. במלחמה פרצה מגפה. הרבה מתו ממחלות ומרעב, והיו שלא חזרו מהמלחמה. במשפחתנו נשארו 18 יתומים. לכן, הוא חילק לכל אב שנשאר במשפחה ילד או שניים. היתה קטסטרופה כזאת גדולה. אותם יתומים לאחר המלחמה היגרו לארה"ב או לקנדה.

[caption id="attachment_15" align="aligncenter" width="225"] אמו של גדליה - שיינדל רודה הי"ד[/caption]

סבתי היתה צדיקה גדולה, עושה הרבה מצוות וטובות לאנשים נזקקים. בתור ילד הייתי שובב מאוד. היה ליד הבית הומלס שכל היום גירד בראש והוציא כינים. הייתי מנסה להעיף אותו וזורק עליו אבנים, וסבתי נזפה בי שלא כך מתנהגים, נתנה לו חליפה ומכנסיים וציציות, שלחה אותו למקווה להתרחץ והאכילה אותו. אח"כ שמענו שהוא מבית עשיר ושהוא ברח מהבית כדי שלא יגייסו אותו לצבא, ולא היה לו מה לאכול. יום אחד הוא נעלם ולא ראיתי אותו יותר. שמענו שהאיש ברח לגרמניה דרך הגבול. הרבה בחורים לא רצו ללכת לצבא והיו מבריחים אותם לגרמניה ומשם לצרפת. כשסבתי מתה, אנשים רבים הגיעו, גם גויים, והובילו אותה בידיים ולא בעגלת מתים. כיבדו אותה מאוד. היא היתה אישה מיוחדת.

ביתנו עמד במרכז העירה. היו חדרים רבים לבית ותנור גדול לחימום, שבו חיממו בחורף את אדמת הכבול מכיוון שהפחם היה יקר לייבוא. הסלון היה גדול ומפואר מאוד עם רהיטים גדולים. הבית נבנה במיוחד קרוב לחנות הבדים. אני זוכר חלונות גדולים עם וילונים מפוארים. היה ארון פתוח עם "שמונצעס", קריסטלים, פורצלן, המוני ספרים יהודיים וספרי תנ"ך – 50 משניות, 5 חומשי תורה, סדרים ושאר ספרי היהדות. אבי היה אהוב גם על ידי הגויים העשירים כיוון שהיה איש ישר, מצרך נדיר בזמני העוני דאז. קונים עשירים באו לקנות בשביל נשותיהם וילדיהם דברים טובים מכל טוב.

החיים היהודיים

בשנת 1924 הייתי בן 10. אני זוכר טוב את החיים היהודיים אז בעיירה. היהודים היו מאוד חרדים, היו מקשיבים בכל דבר רק לרב. הם היו פנאטים, היה להם אכפת רק מהמדיניות החברתית יהודית שלהם ללא קשר מבחוץ לכלכלתם. כולם היו חיים עם ספר "שולחן ערוך". כל אשה היתה צריכה ללכת למקווה, להדליק נרות בשישי, לשמור על כשרות. הם היו מתייעצים עם הרב בכל שאלה – למשל כשקנו עוף והיו מוצאים דבר מה מוזר, היו פונים לרב לשאול האם מותר היה לאכול אותו. אף על פי שהיו חרדים כל כך, הרבה בנים היו מנסים להתקדם וזורמים עם הקדמה. הבנים התחילו לקרוא את המשוררים בעולם: יצחק לייב פרץ, שלום אש, נומברג, דוסטוייבסקי, טולסטוי. הצעירים לא רצו ללכת לישיבה ונסעו לערים לעבוד. הם באו הביתה רק בחגים. הם התחילו לחיות לפי התרבות המודרנית. כשהגיעו הביתה בחגים, היה אחד שהפגיש בין כולם, וזה שהיה בעל הנסיון הרב היה מדבר על העתיד שלהם, והוא עשה זאת כמו מטיף. היו חוגגים ורוקדים, אך זה היה אסור ואף אחד לא ידע. פעם אחת מישהו שמע על זה, סיפר לרב על מה שהולך, על החגיגה עם השירה הלא יהודית שארגנו אותם צעירים מלודג', ורשה וצ'נסטוחובה. הרב אסף את כל המתפללים בבית הכנסת, מטף ועד קשיש, לקח את אחד המקלות מהקשישים וצעק דרך החלון: "חצופים, חצופות, אסון גדול שבנים ובנות רוקדים ביחד! אתם תגיעו לגיהינום!". הם ניסו להיכנס פנימה ולהכות את הצעירים, ואלה החזירו. אחד הצעירים, שייע-וולף אבנר, צעק לחרדים, "אנחנו לא מתערבים בענינכם, אתם אל תתערבו בעניננו. אם אתם רוצים, לכו למשטרה ושאלו אם מותר לצעירים לרקוד ולשמוח". זאת היתה ההתחלה למאבק למען אמנסיפציה.

בעיירה היו הרבה חסידים שהתפללו בבית המדרש בנוסח ספרדי. היו בתי מדרש של כל מני אנשים: סנדלרים, תופרים, סוחרים, עשירים. המצב הכלכלי היה מאוד מאוד קשה, והיתה חלוקה ברורה בין העניים לעשירים המעטים. כל השבוע עבדו קשה מאוד, אבל בשבת כולם הגיעו לבית הכנסת נקיים ועם חולצות לבנות. כולם ביום שישי הלכו למקווה. מאחר ואנו היינו עשירים היו לנו מקומות טובים בבית הכנסת. אני הייתי מוכרח ללכת עם אבי לבית הכנסת בכל פעם, והוא לא נתן לי ללכת לשחק עם החברים. בפסח היו לנו אגוזים ושיחקנו איתם, ואבי לא שם לב שהצלחתי לברוח. כשחזרתי אבי נזף בי על שלא התפללתי כמו שצריך וקיבלתי סטירה חזקה כל כך שאי אפשר היה לדמיין, אך בפנים ידעתי שהוא צודק ושהייתי צריך להתפלל. כשהייתי צריך לעלות לתורה, העשירים שילמו כדי לעלות ראשונים והעניים תמיד היו אחרונים. אבי תמיד שילם כדי להיות חתן התורה, ומי שהיה חתן התורה היה צריך להזמין את כולם הביתה לארוחה, כחלק מהטקס השמח. אני זוכר איך אבי היה הולך עם ספר התורה וכל הגבאים מסביב, והיה מאוד שמח, כל כך שמח כמו בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. אחרי הכל הלכו אלי הביתה ואמי הגישה עוגות טובות, וודקה 95%, אייר קיכלך, הרינג, קוגל, ממולאים עם צימוקים, צ'ולנט. היו כל כך הרבה אנשים, כך שהיו שלושה גלים של אנשים שהלכו הביתה ואנשים חדשים שהגיעו. אני הייתי כל כך שמח מזה, וכל האנשים היו אומרים "איזה אוכל טוב". כל אחד שהלך הביתה קיבל סוכריות ואגוזים מיובאים מא"י.

באותם זמנים, מצבנו הכלכלי היה טוב מאוד (שנות ה-1920). אז, לאחר שפולין כבר קיבלה עצמאות, התחילה בה האנטישמיות. מאחר ומשפחתי היתה כל כך עשירה, היינו בין הקרבנות הראשונים – רצו לקחת לנו הכל. אני זוכר שכולם ידעו שאנחנו עשירים ושיש לנו עסק מצליח לבדים, אז באו אלינו הרבה גויים עם מכתב ובו רשום שהם צריכים לקחת הכל בשביל החיילים בצבא. הם לקחו הכל. אבי לא ידע אם היה זה חלום רע, הם הגיעו כמו גנבים באור יום. לקחו את כל הסחורה, ואמרו שהממשלה תשלם על זה. אני זוכר את החנות מרוקנת. כך, ביום אחד, הפכנו לעניים. סולמייז'יצה הייתה על הגבול הגרמני, לכן הבחורים היהודיים נסעו לגרמניה לעבוד ולמצוא מקור פרנסה פרנסה. כל העיירה הייתה עניה, מאחר וכל הסחורות נגנבו.

צ'נסטוחובה

אבי הבין שאין לו מה לחפש יותר בעיירה והחליט לנסוע לצ'נסטוחובה. הוא לקח את חסכונותיו שנשארו לו – כסף גרמני ופולני. אבל הוא גילה שערך הכסף נפל והוא הצליח בקושי לקנות בית. אני לא הבנתי אז מה קרה, איך שביום אחד הפכנו לעניים? אבי הלך עם כמות ענקית של כסף ללודז', למפעלי הטקסטיל, כדי לנסות ולקנות בדים, אך אמרו לו שמה שיש לו לא שווה כלום והוא הצליח לקנות רק מעט סחורה. בצ'נסטוחובה פתחנו חנות לטקסטיל והתחלנו מההתחלה. בכסף שאבי נסע איתו ללודז' וקנה דברים, שבוע אחר כך היה אפשר לקנות רק קופסת גפרורים. אז אחיותי כבר היו גדולות, ואבי רצה שתתחתנה עם אדוקים, "תלמידים חכמים". הוא היה צריך לתת כסף, רק שיהיה להן טוב. אבל הוא היה עני ולא הצליח לתת מספיק כסף. היינו 9 נפשות בבית אחד. מכיוון שהיינו עניים ואבי רצה שאמשיך ללמוד, הייתי צריך בכל יום לאכול בבית אחר כדי שנוכל לשלם את הכסף למורה. הייתי נוסע לרדומסקו, לא רחוק מצ'נסטוחובה, אצל עשירים, ואוכל וישן אצלם. פעם בחודש הייתי חוזר הביתה. בשבילם זו היתה מצווה כי כך אלמד תנ"ך. לאחר מכן, הרב הציע לאבי שאני אגור אצלם ואהיה בן בית, ואבוא לביקור רק בחגים תמורת עוד קצת כסף (הרב היה עני). הורי שילמו הרבה כסף בשביל זה. אני לא אהבתי להיות רחוק מהבית, ולא הייתי מרוצה מהעסקה. אצל הרב התחברתי עם ילדים עשירים שגרו באיזור ומדי פעם היו לוקחים אותי לבתיהם כדי שלא אהיה כל הזמן בביתו. אז אני הבנתי לראשונה את הרגשת העוני. הייתי בלי בית, בלי משפחה. הרגשתי זר. כל שבוע הייתי מקבל חבילה מהמשפחה, כמו בגדים ואוכל טוב, וגם קצת כסף.

ככה עברו חודשים. בפורים רצו לארגן הילדים מסיבה והיה חסר להם כסף. הם ידעו שקיבלתי מעט כסף מאבי. אני בתמימותי הסכמתי לתרום כי הם חברי. בפעם אחרת, בחורף, אני זוכר ששילמנו לבעל מזחלת שלג לנסוע במדרון הר. במהלך הנסיעה, אחד החברים הכה אותי והעיף אותי מהמזחלת, וכולם צחקו והמשיכו בדרכם. יום שישי אחד, כשהרבנית בישלה, ראיתי זבוב נופל למרק העוף ורציתי להקיא. לא רציתי לומר כלום כדי לא לגרום לריב בין הרב לאשתו, אבל לא הסכמתי לאכול ביום שבת. ביום ראשון כבר אמרתי בלבי, "די, נמאס לי, אני לא רוצה להיות פה יותר". אני ידעתי שפעמיים בשבוע מגיע סוחר מצ'נסטוחובה לרדומסקו. בלי ידיעת הרב ואשתו ביקשתי ממנו שייקח אותי הביתה. הגעתי לבית משפחתי באמצע הלילה. אמרתי שאני לא רוצה לחזור לשם, והביאו לי לשם מורה. למדתי היטב והייתי תלמיד מצויין. אבל, המורה שלי היה "מודרני", קרא ספרים והיה תרבותי, ואפילו דיבר עם בנות. הפנאטים שמעו על כך והתלוננו בפניו ובפני הבריות. הוא התעצבן מכך, אמר שהוא לא מוכן ללמד פנאטים כאלה, ועזב. היה לי מורה כל כך טוב, בעל ידע עצום, והילדים בכו ממש מעזיבתו. שתי אחיותי הגדולות ביותר החליטו שגם הן לא מוכנות להמשיך לגור בסביבה פנאטית כזו, וגם המצב הכלכלי היה לא טוב, לכן הן עזבו את הבית כדי לנסות ולמצוא עבודה. בינתיים, שכן שלנו השכיר את דירתו ונסע לפלשתינה. גם אבי תיכנן לעלות לארץ, בכסף שימכור את הבית. אבל אבי הלך להתייעץ עם הרב של העיר, שטען שאסור לעלות מכיוון שהמשיח עוד לא הגיע, ולכן נשארנו.

 

[caption id="attachment_17" align="aligncenter" width="219"] לפני המלחמה בצ'נסטוחובה עם האחיות הניה הי"ד (מימין) ואסתר ז"ל (משמאל)[/caption]

[caption id="attachment_16" align="aligncenter" width="213"] אחיו של גדליה - יהודה לייב (ז"ל)[/caption]

אנחנו הילדים מאוד התאכזבנו. אני בכיתי. זו היתה הטעות הגדולה ביותר בחיי אבי. הזמנים אז היו קשים והמלחמה כבר היתה בפתח (כשרק הגעתי לעיר זה היה מאוד שונה. זו הייתה הפעם ראשונה שהייתי בעיר. הכל גדול, לא מכירים זה את זה. הרגשתי שאני לא שייך לאוכלוסיה הזאת. לא אהבתי את זה). לא חגגו לי בר מצוה כי לא היה לנו כסף. הורי שיפצו את הבית, בנו חזית וחנות ליד הבית, ובה מכרו בדים. אבל לא הלך טוב כלכלית כי האיזור היה של עניים שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות. לכן, הם נאלצו לשלם בהקפה, אבל הקונים לא רצו לשלם כשהגיע זמנם, ובאותן שנים היה משבר כלכלי גדול ולהורי לא היתה הכנסה. כשגדלתי, כבר עזבתי את החדר והורי רצו שאלמד בישיבה.

החיים העצמאיים

אני לא רציתי ללמוד דת, אלא להתקדם במקצוע מסויים ולהרוויח כסף. בשבתות הגעתי הביתה ובכיתי שאני לא רוצה לחזור לישיבה. לידנו היתה קונדיטוריה מצויינת, וביקשתי לעבוד. אמרתי שאני רוצה להיות קונדיטור, למרות שהורי לא הסכימו. הקונדיטור הסכים לקבל אותי, אך עבדתי ללא תנאים סוציאליים, שלוש שנים ללא משכורת (מעין התמחות), ועם אוכל ובגדים יפים בחגים בלבד. הייתי מאוד מוכשר בעבודה הזו ועבדתי מהבוקר עד הערב מאוד קשה, ונמאס לי על שלא קיבלתי יותר מזוג מכנסיים. לכן עזבתי הכל באמצע ועברתי לקונדיטוריה אחרת בעיר עם קונדיטור יהודי. בזכות הניסיון והכשרון שלי קיבלתי משכורת של 10 זלוטי בשבוע ואוכל טוב מאוד. הייתי מאוד שמח שכבר הייתי "מקצוען" עם משכורת, היה לי כסף שהרווחתי בעצמי. אחותי הגדולה, לאה, התחתנה, והיו צריכים לתת לה נדוניה. אחריה באה האחות השניה, הדסה, ועוד סחורה הלכה. המשפחה נשארה כל כך עניה עד שלא היה מה לאכול, ונאלצה לעזוב את צ'נסטוחובה ולנסוע לעיירה בז'ז'ניצה, לא רחוק מסולמייז'יצה. בינתיים, הייתי כבר בן 16 ועזבתי את הבית כדי שהורי לא יאלצו להאכיל גם אותי. נסעתי 6 שעות באוטובוס מצ'נסטוחובה ללודז'. שם היה לי בן דוד קונדיטור שלקח אותי לעבוד איתו בשביל 5 זלוטי בשבוע וארוחת צהרים. לא היה לי מקום לישון, אז ישנתי על שקי הקמח. עבדתי גם במשלוחים ונקיונות, והעבודה היתה קשה. יום חמישי אחד (היום העמוס בשבוע), הייתי אחראי על עוגות בתנור. נרדמתי, והעוגות נשרפו. היכו אותי על כך, ולכן עזבתי את המקום למקום אחר שבו קיבלתי יותר שכר כי ידעתי כבר לעבוד, ושם נעשיתי ממש קונדיטור. גם שם היכו אותי, אבל חברַי העובדים תמכו בי, וכשעזבתי קיבלתי פיצויים, ושכרתי חדר בכסף שהיה לי.

כבר התאקלמתי, היו לי חברים ועבדתי בעבודות מזדמנות. מצאתי מקום בעיירת נופש,נובטארק, שם אפיתי עוגות ומכרתי אותן לעשירים שהגיעו בקיץ. עבודה כבר לא היתה חסרה לי. עבדתי קשה גם בשבתות, והיה לי כסף וטוב. בזכות החיים האלה נעשיתי קשוח. הקיץ עבר, כל האנשים העשירים עזבו, ולכן נסעתי לקטוֹוִיצה לעבוד. הכרתי שם חברים שהציעו לי לפתוח איתם קונדיטוריה. לא היה לנו מספיק כסף לפתוח חנות, לכן היינו משלמים לבעל מאפיה ללחמים על כך שבבוקר, כשהוא מוכר את הלחמים שהכין בלילה, אנחנו היינו אופים את העוגות. הרווחנו הרבה כסף. יום אחד המשטרה תפסה אותי מוכר את העוגות והיו בטוחים שאני קומוניסט, אבל שכנעתי אותם שלא, ובינתיים הם זללו את כל העוגות. כשדרשתי את כספי על העוגות הם צחקו ממני. בעקבות זאת נאלצתי לעבור לעיר סוסנובייץ. שם עשיתי עוגיות וגם שם תפסו אותי. אי אפשר היה לעבוד בלי רישיון, אבל לא איבדתי את הביטחון העצמי ושאיפותי. הלכתי לחפש עבודה בקונדיטוריה בתור קונדיטור ולא עוזר. זאת היתה עונת גלידות, אז מצאתי עבודה בתור מכין גלידות בקונדיטוריה. הייתי מרוצה והיו מרוצים ממני, ולא עבדתי קשה כמו פעם, אבל תמיד רציתי להיות אך ורק קונדיטור ולעבוד עם עוגות. כשבעל הבית שמע שאני יודע לעשות גם עוגות טובות הייתי מכין גם עוגות, אך חיפשתי עבודות נוספות באותו הזמן וקיבלתי עבודה בקונדיטוריה גדולה יותר בתור קונדיטור, שם קיבלתי יותר כסף, ועבדתי יחד עם חברי מצ'נסטוחובה.

התקרבו ראש השנה ויום כיפור ורציתי לנסוע הביתה לחגים. אז קניתי מתנות למשפחה והבאתי הביתה מכל טוב. המשפחה התפלאה שיש לי כסף לקנות להם מתנות מכל טוב. בעבודה היו מרוצים מהדברים הטובים שהכנתי. המקום היה על הגבול הגרמני, לכן יום אחד הגיע גרמני ושאל מי הכין את העוגה הטובה שקנה, ואמרו לו שזה אני. הוא שאל "מאיפה למדת דברים כאלה טובים?!" ונתן לי 50 זלוטי במתנה. עבדתי חודשים והלך לי טוב אבל רציתי יותר שכר, לכן עזבתי. הייתי עקשן מאוד ובעל כבוד עצמי גבוה. ידעתי שאני שווה יותר ממה שנתנו לי. עברתי לקראקוב, והיה לי מאוד קשה בהתחלה, אבל עבדתי. פתאום קיבלתי מכתב בהול מהעבודה הקודמת ובו היתה תחינה שאחזור. הרגשתי את הסיפוק וההערכה שציפיתי לה, הבנתי שהם מבינים את המקצועיות שלי. כשחזרתי, פגשתי בקונדיטור שהעסיקו שם בינתים. הוא לא נתן לי להכנס ואיים שיכה אותי, למרות שהראתי לו את המכתב. סטרתי לו (זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי כל כך עצבני), הוא התקפל וברח.

הגיע אביב 1933 וקיבלתי צו ראשון מהצבא. הפרופיל שנקבע לי היה הגבוה ביותר. בינתים, ביקשתי עוד העלאה, ואמרתי "אני יודע שאני שווה יותר, לכן תנו לי להיות שותף שלכם, או לפחות לעבוד על אחוזים, אחרת אני עוזב" (קיבלתי מחמאות לא רק על העוגות, אלא גם על לבושי ומראי ולכן אהבו אותי מאוד). משאלתי לא התגשמה ולכן עזבתי לקטוֹוִיצה, שם קיבלתי עבודה טובה. אז הייתי חבר ב"פועלי ציון". במשך 3 השנים הבאות עבדתי בכל מני מקומות, וב-1936 התגייסתי לצבא הפולני. לפני הצבא עשיתי בחינות לקבלת תעודה רשמית ממשלתית שאני קונדיטור מוסמך First Class. אז התחילו בפולין סנקציות נגד יהודים, דווקא מצד המשכילים באוניברסיטאות, והורי הגיעו לעוני מוחלט כאשר לא הרשו לאנשים להיכנס לחנויות של יהודים. זה גרם לי לחשוב על עתידי ועל כך שאין לי תעודות בי"ס. לכן השתדלתי ללמוד ולהשכיל, וקראתי הרבה עיתונים. בלימודי סטודנטים, נדחפתי והקשבתי בהרצאות וכך למדתי בע"פ. למדתי המון, ונפתחו בפני דלתות חדשות של ידע בהרבה מקצועות שבחיים לא למדתי עליהם. היתה אנטישמיות כה גדולה, שהכשילו המוני יהודים בלי לנמק. במבחני, לקחו אותי לקונדיטוריה ואמרו לי להכין 3 מטעמים מסויימים. כל זמן ההכנה הם נשארו לצפות איך אני מכין. הם לא האמינו שבן אדם יכול היה להכין עוגות בכזו מהירות, בטעם כה רב והלשאיר אחריו נקי. כשהגשתי לשפים את העוגות הם צהלו: "יה! כאלה עוגות עוד לא טעמנו!". הבנתי שעם החלק של העוגות אני מסודר, אבל לא היה לי שום ידע אחר. צריך היה לדעת גיאוגרפיה והסטוריה פולניות. השפים המשכילים שאלו אותי "מה עומד במרכז קראקוב, ומה המשמעות שלו לעם הפולני?", השאלה הזו היתה מאוד פשוטה אבל לא ידעתי לענות. הגויים ידעו שהיהודים לא למדו כלום והיו רק בישיבה. הם רצו להכשיל אותי בכוונה. לא רצו לראות כיצד יהודי, בלי קשר לכשרון ומקצועיות, יכול להיות שף. הם צחקו לנוכח בורותי. במשך שנה שלמה הם לא רצו לתת לי רישיון. הם רצו שאלמד הסטוריה פולנית. אמרתי לעצמי שכל רגע בחיי אני צריך ללמוד!

הצבא הפולני

חודשיים אחר כך קיבלתי צו גיוס, אבל התאריך נדחה שוב ושוב במשך 3 שנים. בתחילת 1936 התגייסתי. בהתחלה היה לי מאוד קשה, הייתי בסביבה של גויים וכל היהודים שכן היו איתי, היו מסכנים ובורים. הגויים צחקו מהיהודים, על כך שאנחנו חיילים לא מוצלחים. בצבא היו כאלה שמחצצרים בחצוצרות להשכמה. רציתי את התפקיד כי ידעתי שיש בו פרוטקציה. לכן, פניתי לאחד הבכירים שידעתי שהוא אוהב וודקה. הצעתי לו שיביא לי את התפקיד וכ"אות תודה" אביא לו בקבוקי וודקה רבים (מהכסף שהרווחתי יכולתי להרשות לעצמי).

[caption id="attachment_18" align="aligncenter" width="300"] עם חברו בצבא הפולני[/caption]

יולי 1938. אחרי הקורסים והאימונים שעברנו בפלוגה, ממש בסוף השירות שלי, עשינו צעדה ארוכה מאוד לאורך הגבול הגרמני. הצעדה היתה מתישה, אסור היה לשתות או לנוח בזמנה. כשסוף-סוף נחנו, היתה אזעקה. אני הייתי צריך לחצרץ ולהעיר את כולם. הסתבר לנו שהיה זה אימון, האימון האחרון שלנו לפני שנלך הביתה. בסוף האימון היה לנו מטווח ואני הייתי צריך לעמוד ליד לוחות הירי ולהודיע באמצעות דגל מי פגע ומי לא. בסוף המטווח, ירה אחד המפקדים הבכירים, שהיה אנטישמי גדול, וכיוון לכיווני. התחבאתי בזריזות מאחורי שקי החול ולמזלי לא נפגעתי. כשיצאתי, פנה אלי המפקד ושאל "למה לא עמדת במקום?!", לא עניתי, שמא הדבר ייחשב לחוצפה, והוא הוסיף, "אתה תקבל דו"ח!". אמרתי בלבי שטוב הדבר, כך אוכל להראות שקיבלתי דו"ח מהמפקד האנטישמי על כך שהתחבאתי מהיריות שלו המכוונות אלי, רק כי ראה יהודי שהצליח בצבא ליצור קשרים. עניתי לו שבסדר הדבר מבחינתי. הוא קלט את זרם המחשבות שלי, ואת הדו"ח לא קיבלתי. שנה לפני כן עשינו אימון עם מסכות. אותו קצין נתן לי מסכה סתומה. באמצע האימון נחנקתי ונאלצתי להוציא אותה. הקצין אמר לי שייתן לי דו"ח על כך. מפקד בכיר יותר הגיע למקום, בדק את המסכה, גילה שהיא סתומה, והחליט להעניש את הקצין. אז הבנתי שהוא מנסה להרוג אותי. בדרך חזרה לבסיס, כמה ימים לפני טקס הסיום, חברי לפלוגה שכח את הנצרה משוחררת ובטעות פלט כדור, והוא נהרג. בטקס הסיום כולם כבר דיברו על כך שתהיה מלחמה. חזרתי הביתה לכמה ימים ואז לעבודה שאותה עזבתי לפני הגיוס, אבל לא היה מקום בשבילי ולכן נתנו לי דמי פיצוי. חיפשתי עבודה בכל פולין, ומצאתי אחת בזאקופאנה (את העוגות מכרנו גם בנובטרק). לאחר כמה חודשים קיבלתי מכתב מהצבא שאני צריך לחזור לשישה שבועות. המפקד שלנו שאל מי יודע להכין אוכל, וכמובן שהתנדבתי מיד להיות השף, וכך נפטרתי מהאימונים. סוף-סוף אכלתי בצבא אוכל טוב. כשחזרתי שוב תפסו את מקומי. פגשתי את אחי, שהיה אדוק ובישיבה, וכשראיתי אותו – ראיתי שחור בעיניים. החלטתי להוציא אותו מהישיבה ולקחת אותו איתי. נסענו לא רחוק משם למקום שיש בו קונדיטוריה ומסעדה, ואיך שראו הגויים את אחי הם התלוננו על הגעתנו, וטענו שעכשיו היטלר יכנס בגללנו לפולין ויקח את רכושנו. וכך באמת היה.