המלחמה

 

1939 – 1942

כשהמלחמה פרצה, גדליה גוייס לצבא. הגרמנים שבו אותו והוא נלקח לגרמניה לעבודה בכפיה. בזכות המבטא ואוצר המילים הפולניים המעולים שהיו לו והגרמנית שהוא למד בעצמו, הוא הצליח להסתיר את זהותו היהודית. הוא עבד בתנאים לא גרועים אצל איכר גרמני במשך כשנה. אבל מדי הפעם היה נוהג לדבר מתוך שינה ביידיש, וכאשר הבחינו זאת הגויים, למרות הכחשותיו, הם איימו שיגלו. כאשר הגרמנים דרשו מכל יהודי שיזדהה ולאחר מכן יישלח בחזרה לביתו לפולין, הוא הבין מיד שסופו בידם. הוא ברח ועבר את כברת הדרך הארוכה עד לצ'נסטוחובה. בינתיים, משפחתו נשארה בביתה בתוך הגטו, אבל הקטינו אותו עוד ועוד והצפיפות רק גברה. בגטו הוא עבד בשביל הגרמנים ואפה עוגות, וזה היה מקור ההכנסה של משפחתו. העוגות הן שהצילו את חייו ושמרו על אורח חיים גבוה ביחס לשאר אוכלוסיית הגטו, הרי שמקום מגורים, צפוף ככל שיהיה, ומקור פרנסה אמין ישירות מהגרמנים שהתפתו לעוגות הטעימות הם אוצר. ככה נמשך הדבר עד 1942. אז, התחילו השילוחים לטרבלינקה.

חיסול הגטו ותחילת הגיהנום

22.9.1942, מוצאי יום כיפור. הגרמנים צעקו מהרחובות "לצאת! לצאת! לצאת!" וכולם יצאו לרחובות. הם התחילו לקחת את המשפחות ברכבות של בהמות. אני נשארתי כמעט לבד. לקחו את הורי ואת 4 אחיותי. נשארו אחי יהודה לייב ואחותי אסתר. השומרים האוקראינים והלטבים העמיסו אותם על הרכבת יחפים, באמצעות כלבים, מקלות ושוטים, בצפיפות נוראית. רבים מתו רק מהמחנק. היו יחידים שהגיעו לטרבלינקה וברחו בחזרה לגטו לספר לנו מה עושים ולאן מובילים אותם. הם הזהירו אותנו לברוח. הם סיפרו לנו שלמחנה עצמו שרדו את הדרך רק 20% מהנוסעים, ואלה בעצמם רצו למות כבר. את הגופות ברכבות הם אספו והערימו אותם למשרפות. מי שנשאר חי, היה צריך להתפשט, והיו מודיעים להם שהם הולכים להתקלח. הם נרצחו בצינורות הגז בתאי הגזים, שהיה בנוי עם חלונות, שדרכו יכלו הגרמנים לשמוע את צרחות האימה ולגחך. הם יכלו לשמוע כיצד נהיה יותר ויותר שקט, ואז לקחו את הגופות למשרפות.

את רוב הגטו שלחו "שמאלה", לטרבלינקה, ואת מי שהיה חסון וכשיר לעבודה הפנו "ימינה". לקחו אותנו לבית החרושת הגויי "מטאלורגיה" בו ישנו, אבל לא קיבלנו אוכל. מדי יום הגרמנים הגיעו ולקחו אנשים לעבודות. אותי לקחו להעמיס פחם על הרכבות. במשך כל הזמן הזה, שבועות ימים, המשיכו הסלקציות. היו יהודים רבים בגטו שעזרו לגרמנים וגם אותם שלחו לטרבלינקה. כאשר הבתים היו ריקים מאנשים שנקראו החוצה לרחובות לקראת הסלקציה, עברו הגרמנים בין הבתים, ונמצאו המוני גופות. תפקידי החדש היה פינוי הגופות, ופיניתי הרבה גופות של אנשים שהכרתי טוב מאוד. קשה כל כך לתאר את גודל האסון הנורא הזה. כל מקום שהגעת אליו היו מתים, ומי שלא – ירו בו. בחיים אני לא אשכח את המראות שראיתי. אני זוכר את הגרמנים שהשגיחו עלינו ששתו המון כדי להיות שיכורים, ואנחנו נשארנו להשתגע. לא אשכח איך לקחנו את המתים במשאיות בשר. היו כאלה שעוד היו בחיים, אבל לא יכולנו לעזור להם או שהיינו מוצאים את עצמנו איתם. חפרנו בור גדול, וכשהוא היה מלא בגופות היינו שופכים חומר מסריח כלשהו כדי שלא תתפתחנה מחלות. ככה חפרנו עוד ועוד בורות. לא יכולתי עוד לעבוד שם, ובגלל זה לא קיבלתי עוד אוכל. היה לי מזל שגם הגרמנים היו צריכים מישהו שיאפה להם לחם, לכן לקחו אותי.

הפגישה עם פרניה אשתי

אחי בגטו קיבל עבודה ב"לוּפט-ואפה", מקום צבאי, שם עבד מאוד קשה. היה בן אדם אחד ששמו זילברשץ, סוחר גדול ועשיר בפולין, שפתח קונדיטוריה בגטו לפני השילוחים שבו הוא האכיל את הגרמנים וסיפק להם סיבה לא להרוג אותו. בזמן השילוחים, מצאתי אותו משוטט ברחוב. מיד אמרתי לו "איך אתה מסתובב ככה לבד? קח משהו ליד ועשה כאילו אתה עובד, או שיהרגו אותך!" אחר כך נבחרתי עם עוד אנשים ללכת מסביב לשטח של שלושה רחובות באיפה שהיה האיזור היהודי העני, ניידז'צנע, גינצרסקע ו-סענא שירטסקע. חילקו אותנו לקבוצות שנכנסו למס' בתים והיינו צריכים לנקות מהם את כל הרכוש, זהב וכסף. שלחו אותי ביחד עם זילברשץ ועוד אחד, לא זוכר את שמו. נכנסנו לבית הראשון ברחוב ניידז'צנע. זה היה נורא. נכנסנו לבתים שבו גרו משפחות יהודיות והרבה בתים מצאנו כבר מרוקנים. בבית אחד מצאנו מתחבאים גברים, נשים וילדים שהבריחו את עצמם לשם אחרי שהגרמנים גרשו את היהודים בעלי הבתים לטרבלינקה. הבאנו להם אוכל שהיה עלינו, אבל זה לא עזר. ביום השני אני הולך שוב, עובר ליד השכנים שלי מצ'נסטוחובה ורואה את גב' אסתר מיטלמן עם שתי בנותיה, אחת נשואה ובעלה איתה, והשניה - פרניה - חברתה הטובה של אחותי, הניה. אני נשאר לעמוד לרגע לתהות, ואז אומר להם "בואו איתי לגטו הקטן, אולי ככה נצליח להציל את עצמנו, כי להשאר כאן במטאלורגיע זה נורא". מיס פרניה, היום אשתי, אומרת לאמה, "בואי נלך עם מר רוסק", אבל הבת הגדולה, יונה, ובעלה לא קיבלו את הצעתי, הם שמרו על החבילות שלהם איתם וחיכו לניסים. זה היה ביום השני אחר הצהרים, שאנו מוצאים את עצמנו במה שנקרא "הגטו הקטן", מנקים את הבתים לאחר ששלחו את היהודים האומללים לטרבלינקה. ואז אנו שומעים בגרמנית "כולם למטה", ובלי חשבון דוחפים ומגרשים אותנו ביחד לרחוב גארנצארשטע, ופה אני רואה יהודי מצ'נסטוחוב, כהן – ימח שמו, עם קבוצה של אוקראינים וליטאים רוצחים – מקיפים אותנו, והוא עושה סלקציה מי לחיים ומי למוות. אני ופרניה נשארנו לבד, בלי מכרים. כל המטלורגיע הלכו למוות. היחידה ממשפחתה של פרניה ששרדה היא דורקה, אחותה הצעירה, יחד עם חברהּ, וולטר, אבל לא היה לה מושג איפה היא ומה גורלה. את מי שנשאר שלחו לגטו לעבוד. נשארנו בערך 1600 איש כשהגרמנים העבידו אותנו.

אחר צהריים אחד אני עובד עם פרניה, אנחנו הולכים לבית זקנים ברחוב גארנדרשטע. אני פותח את הדלת, יש ריח נוראי. אני מסתכל מסביב, ואני רואה גופה של אישה בפוזיציה מוזרה, והיא שוכבת כפופה ומסביב מלא דם. ואז אנחנו שומעים גניחות מחדר אחר. אנחנו הולכים לחדר השני ובמעבר שוכבת אישה זקנה. הגרמני שהיה איתנו הפגין מידת הגינות עד כמה שאפשר לנסח זאת, כששאל לדעתנו מה לעשות איתה. היא בעצמה אמרה "וידוא הריגה". הוא הלך מאחוריה וירה לה בראש. אנחנו בינינו ידענו שזה הדבר הטוב ביותר שיכולנו לעשות בשבילה. אני זוכר איך פרניה הייתה יוצאת בלילה החורפי החוצה ועוברת מתחבאת מבית לבית ומביאה לנו שמיכות, היא היתה כל כך זריזה. היא נתנה לי הרבה כוח להמשיך ולחיות.

בגטו הקטן שמו אותנו בחדר, שבו בהתחלה היינו לבד, ואז הצטרפו אלינו עוד 2 זוגות. לאחד הזוגות נולדה יום אחד ילדה. האם, וכמובן אף אחד מאיתנו, לא רצתה להרוג אותה. זה היה ליל חורף אז עטפנו אותה בצמר גפן, ואחיה זרק אותה לתוך אחד משערי הבתים הארים מחוץ לגטו. אני לא יודע מה עלה בגורלה, אם היא שרדה ועוד חיה. היינו ביחד בגטו הקטן 8 חודשים ועבדנו כל יום. היינו רק שנינו לבדנו, פרניה ואני. היא היתה מסורה אלי והתנהגה כמו אם, והתחתנתי איתה בגטו. בחלוף 8 החודשים, ב-15.08.1943 יצאנו לעבוד בבית החרושת לנשק ולא חזרנו יותר לגטו: הגטו חוסל בהפגזות מרעישות מהשמים ובשריפות הבתים. לגרמנים נודע על הבונקרים בבתים שם החביאו אנשים. בנוסף, כמה ימים לפני ההפגזה ניסו יהודים להתנקש בראש הגטו הנאצי. בתגובה, הוא חיסל את כל הגטו הקטן שנשאר מצ'נסטוחובה הגדולה. 16,000 איש נרצחו באותו יום. אני ידעתי שאחי היה בעבודה, וכך גם דורקה עם וולטר. בעלי שלושת המפעלים הגרמניים (הסאג, ראקוב וצ'נסטוחוביאנה) החליטו לאחד בין בני זוג כדי לייעל את עבודתם. כך פרניה ואני הצלחנו להתאחד ושנינו עבדנו באותו בית חרושת, הסאג, אבל אחי נשאר בבית חרושת אחר. עכשיו, גרנו בצריפים.

[caption id="attachment_19" align="aligncenter" width="300"] התמונה היחידה שנשארה לסבתא פרניה ממשפחתה לפני השואה. פרניה עומדת מאחור עם הצוארון הלבן ומימינה בצד השני של השולחן עומדת אחותה דורקה (1935).[/caption]

בהסאג היייתה עבודת פרך, משמעת חזקה ביותר, אוכל שאי אפשר היה לאכול, אנשים חלו בטיפוס ודיזנטריה וגרו ברחובות. האנשים שחלו במחלות לא קיבלו עזרה מהגרמנים. הייתי יוצא לעבודה מחוץ לגטו, שם הייתה משפחה שהתחבאה אצל הפולנים ובנותיהם היו בגטו. הם נתנו לי כסף להעביר אליהן, וגם מעט בשבילי על הסיכון שאני לוקח, ואת המעט הזה הייתי נותן לפרניה כדי שתקנה לעצמה משהו. תמיד כשחזרתי לגטו הבאתי איתי משהו שאוכל להחליף אותו תמורת אוכל. ככה דאגתי שאשתי ואני לא נרעב. באחד הימים פרניה חלתה בטיפוס והעבירו אותה לאיזור החולים. הייתי נותן כסף לגרמני שעבדתי אצלו כדי שיעלים עין על כך שאני לא עובד, וכך נכנסתי לשם, ונתתי לה אוכל בכל פעם. העבודה שלי הייתה לסחוב בעגלת בטון. פרצה עוד מגפת טיפוס ומלאך המוות חגג. שוב אשתי חלתה ואני החלטתי בכל כוחותי להציל אותה. שוב נתתי לגרמני עוד כסף, ושוב נפגשתי איתה והבאתי לה אוכל. נודע לי שהגיעה משלחת אנשי ס"ס, והיא החליטה לחסל את החולים. אז שילמתי עוד כסף לגרמני והוא הסכים להכנס לביה"ח ולהאכיל אותה באוכל טוב משל עצמו. אני צעקתי מבחוץ, "תאכלי, פרניה! זה חשוב! תאכלי!" ובאחת הפעמים חטפתי בעיטה חזקה בתחת, הסתובבתי וראיתי את מפקד הס"ס של המשלחת צורח עלי, "מה אתה עושה פה?!", עשיתי קולות של הקאה ואמרתי שאכלתי לא טוב ושאני מקיא. בדרך לא מובנת לא הוא עזב אותי לנפשי. אחרי 3 שבועות פרניה הבריאה. הצלחתי להציל אותה מציפורני מלאך המוות. עוד כמה ימים עברו ואז חזרתי לעבוד. ככה עבר הזמן העצוב מאוד. כל יום היה מלווה בפחד ובמוות. פחד מהלא-נודע, ואני דאגתי נורא לפרניה. חששתי לחייה כי כולם יצאו לעבודה והיא נשארה במחנה, וכשלא שילמתי את השוחד הגרמני ישר איים עלי שהוא ילשין. כל הזמן הוא רצה יותר ויותר כסף, ואני כל הזמן הייתי עסוק עם הבריאות של אשתי. הוא רצה לקחת אותי למחנה אחר. "כן," הייתי אומר לו, "מחר אתה תקבל את הכסף," וכך אני ואשתי חיינו עד שהיא הבריאה וחזרה לעבוד.

הייתי מתכתב עם אחי. הדבר נחשב "סבוטאג'" – חבלה. באחד המכתבים כתבתי לו: "אנחנו עוד נחיה אחרי השונאים שלנו", ובדיוק אז, כשאשתי הבריאה, באחד החיפושים של הגסטאפו שנערכו מדי כמה שבועות, מצאו את המכתב אצל אחי. הפצרתי בו שישרוף את המכתבים, אבל הוא לא עשה זאת. הם תחקרו אותו והגיעו אלי. רק בשביל ההתגרות שאלו אותי "על איזה שונאים אתה מדבר, בדיוק?" עניתי להם שמדובר בקאפו היהודים שעזרו לגרמנים. הוא העמיד אותי עם הפנים אל הקיר, הכה אותי בחוזקה בעורף, ראשי הוטח בקיר ונפלתי לרצפה.

הזכרונות מגרוס רוזן – מחנות הריכוז

גדליה עבר בין תתי מחנות רבים שוב ושוב במחנה הריכוז הגדול גרוס-רוזן שבגרמניה. הוא עבר שם גיהינום עלי אדמות ומספר תיאורים קשים ביידיש, באופן שבו קשה להאמין שבן אדם יכול לעבור את מה שהוא עבר ועוד לשרוד. במחברות הוא שפך את זכרונותיו באופן מבולבל מאחר וקשה היה לו לא רק להעלות על הדף את מה שהוא עבר, אלא גם להיזכר בפרטים הקטנים שבסיפורים המצמררים האלה. השתדלנו לסדר את הזכרונות לתוך רצף סיפורי אמין, אבל מאחר ואיננו בקיאים בהסטוריה של המחנה איננו בטוחים כי כל הפרטים מובאים בסדר כרונולוגי.

הגסטאפו שלחו אותי ואת אחי למעצר בבונקר. מצאתי יהודי שעבד שם וביקשתי ממנו שיקרא לפרניה. ידענו את הסיכון הכרוך בכך, במיוחד מאחר ובית הכלא נמצא מחוץ לגטו, אך היא בכל זאת הגיעה, לבושה מחופשת למנקה עם דלי ביד. כשהיא הגיעה, העברתי לה מתוך הכלא את כל התמונות והמסמכים שהיו עלי למעלה, מעל הבונקר – איפה שהיא עמדה. ידעתי שיש סיכויים רבים שיחסלו אותי, במיוחד לאחר שראיתי שירו בגויים מתנגדי המשטר הנאצי שהיו כמוני בתוך הכלא כמה ימים לפני כן. לאחר 3 שבועות הגיעו בריונים ולקחו את כולנו באזיקים. העמיסו אותנו על רכבת צפופה מאוד והיה קשה לנשום, אבל הצלחתי לשחרר יד אחת מהאזיקים, עזרתי גם לאחי להשתחרר, ופינינו לעצמנו איך שהוא דרך לנשימה. האנשים מתוך הקרונות צעקו, "תנו לנו מים!" ואילו התשובה שקיבלו היתה, "מצדי שתמותו שם כולכם!" לפני כן הם סימנו את כולנו. את היהודים המומרים הם רצו להשפיל במיוחד וסימנו אותם במגן דוד ועוד סימן כלשהו (אולי צלב) כדי שיראו שאלו יהודים בלי כבוד שרצו להמיר את דתם. דיברנו בנסיעה הארוכה, ואמרנו להם, "קיבלתם עונה מאלוהים על שרציתם להתנצר". "נכון," הם השיבו, "אתם צודקים," ובכו כמו ילדים קטנים. הגענו לשם, ובמהירות הידקנו את האזיקים חזרה. הגרמנים פתחו את דלתות הקרונות וצעקו, "יהודים מטונפים, צאו!" לא היה לנו כלי עזר לרדת איתו מהקרונית ונאלצנו לקפוץ (כשידינו קשורות באזיקים). מי שנפל קיבל מכות רצח מהאוקראינים. הגרמנים צעקו, "תיכף תהיו בשמים," והייתי בטוח שאנחנו מגיעים למשרפות. אבל זה היה גרוע יותר. הגענו לגרוס-רוזן, לגיהינום. לקחו אותנו למקום שבו הכו כל אחד מאיתנו מכות רצח. לא קיבלנו שתיה או אוכל. היה אחד שנתן מכות רצח אדירות כ"כ שהוא לבדו גרם להרבה הרוגים. הוא אמר לנו "אתם, תירקדו עכשיו!" ומי שלא רקד קיבל מכות רצח עד המוות. ואז הוא אמר, "עכשיו תעצרו, ותשכבו על הרצפה!" אחרי ששכבנו, הם עלו עלינו ובעטו בנו בעיטות מלוות בצליפות. ואז אמרו לנו, "עכשיו אנחנו נוסעים לפלסטינה!" אחד השומרים עמד עלי ורקע במקום. אמרתי לעצמי שאם לא אעשה משהו אני לא אשרוד, והפלתי אותו מעלי. הוא החזיר בבעיטות עוצמתיות והתעלפתי, למזלי רק לכמה רגעים שהוא לא שם לב. הם המשיכו להוביל אותנו, חצי מתים כולם, ולקחו אותנו לעבודת מוות. אלו שלא יכלו להמשיך לקחו למשרפות. אני רוצה לספר הכל, אבל מרגיש שאני פשוט לא יכול יותר. הם לקחו אותנו ושאלו מה שמותנו ודתינו, וכל אחד קיבל מספר. קודם הם לקחו את הגויים ואנחנו, היהודים, חיכינו בשורה. לא סתם עמדנו וחיכינו; במשך כל הזמן הזה עברו והכו אותנו בשוטים ובמקלות. בא אחד ושאל אותי, "אז מה, אתה יהודי, הא?" הוא לקח בקבוק מים, הניח לי אותו על הראש ואמר, "אם הוא נופל אני הורג אותך." ואז, הוא הוציא מכיסו שרשרת זהב, ושאל אותי, "אתה יהודים, אתם יודעים מה זה זהב, נכון? זה זהב?" לא זזתי ולא עניתי. הוא נפנף את השרשרת מול עיני, ושאל שוב, "נו, זה זהב?" ולא עניתי. ואז הוא אמר, "אתה יודע, לא כל מה שנוצץ הוא זהב!" הוא הוריד את הבקבוק מעל ראשי ופנה לזה שאחרי. עכשיו הוא הניח את הבקבוק על ראשו, אמר לו שאם הבקבוק נופל הוא ימות. הוא הכה אותו, הבקבוק נפל ובחור קיבל מכות רצח. נכנסו למקלחות ואמרו לנו להתקלח. גזרו לנו את השיערות. אחד היהודים החליט שנמאס לו ושהוא רוצה לגמור עם זה. הוא חטף לגרמני את המספרים, וחתך לעצמו את הצואר. דווקא הגרמני אמר לו, "הו, יש לך כבוד! אבל אתה לא תמות, אתה תחיה!" ולקחו אותו לבי"ח. לקחו אותנו לצריפים שבהם היה מקום ל- 50 איש, והכניסו אותנו 200 במספר. שם נתנו לנו אוכל. הגרמנים מינו כמה רוסים להיות ה"בוסים" שלנו, ובראשם עמד אחד האכזר ביותר, ואסיל היה שמו, והוא יכול היה לעשות בנו ככל העולה על רוחו. הוא היה רוצח והרג את מי שרצה. הוא גם היה בין אלה ששרפו את המתים. יום אחד כשהגישו אוכל, הוא היה מחלק את המנות לכל אחד שעמד בתור. לכל אחד שהגיע הוא אמר שיסתכל לו בעיניים. ואז, או שהוא היה נותן אוכל לאיש ומשחרר אותו, או שהיה לוקח אותו מאחורה ומכה אותו למוות. ככה כל אחד עבר את תורו, וחסרי המזל היו מוצאים את מותם. האם להסתכל לו בעיניים או לא? האם הוא ייקח אותי או לא?

הגרמנים חשבו שעם שימוש בכוח כזה הם ישתלטו על כל העולם.

הם לקחו את המוזלמנים ("מוזלמן" היה כינוי נפוץ בקרב אסירי מחנות הריכוז היהודים בשואה לתיאור מצבו של אסיר הנמצא על־סף מוות מחמת רעב, תשישות והשלמה עם גורלו. המוזלמן הוא מעין מת־חי, שכבר איבד כל רצון לחיות. על גופו אין בשר, אלא רק עור, ומוחו אינו מיטיב לתפקד. על כן לרוב למוזלמנים מבט חולמני, והם אינם מטיבים לתקשר עם סביבתם. אדם שהגיע להיות מוזלמן כבר לא היה כשיר לעבודה, ולכן בסלקציה היה נשלח להשמדה) שלא יכלו לעבוד, הרגו אותם עם הזרקת חומר כלשהו לווריד – אולי נפט (היה להם חבל לבזבז את הקליעים) – ומיד למשרפות. הקרמטוריום עבד 24 שעות ביממה. זה היה המקום הכי גרוע שיכול להיות בגרמניה. בכל יום הם הכו אותנו מכות רצח, ומי שנשאר חי היו אומרים ש"הם טובים לעבודה".

יום אחד כשיצאתי החוצה מהצריף, פגשתי בגרמני בריון ששאל אותי אם אני יהודי. לאחר שעניתי לו שכן, הוא התחיל להכות אותי מכל מקום אפשרי בגוף עם אגרופים ובעיטות. אחרי הכל, לא נפלתי, ועל כך הוא הגיב, "הא, אתה בסדר גמור. אתה יהודי, אבל יש לך כבוד."

גם כשחזרתי הביתה היה שם גרמני אחד שבכל יום נתן לי מכות. סתם כך. כשחזרנו הביתה בכינו אחי ואני כל כך, ואמרתי לו, "אל תדאג, אנחנו עוד נסבול אבל נעבור את זה. אם לא תתגבר אתה תהיה מוזלמן."

ביום ראשון אחד הרוסים שתו ואמרו ביניהם, "בואו נתחיל עם היהודים." הם הוציאו אותנו החוצה והכו את מי שרק רצו. זה היה בשבילם משחק. היה המון בכי וצרחות. כש"הגיע תורי" והכו אותי, אני הבנתי שאם לא אצעק ולא אוציא מילה יכו אותי פחות ואולי אשרוד. בד"כ, כשהיו מסיימים איתנו היו שולחים אותנו לעבודה. אבל פתאום הגיעו האס.אס, והרוסים ברחו.

30 שנה עברו מאז ואין לילה שאני יכול לישון בלי כדור שינה.

העבירו אותי לבלוק 2. מצד אחד היתה המשרפה שממנה הגיע הריח הנורא (סבא היה מתרגש ומתרגז כשמישהו היה שורף חביתה. הוא היה נזכר בריחות שעלו מהמשרפה), ומצד אחר הגיעו הצרחות מהמקום שממנו אף אחד לא חזר. שם הכו את האנשים למוות. הצרחות תמיד באו לפני השקט שבישר על המוות. מי שנכנס לשם ידע שזה סופו. יום אחד, יהודי הובל אל המקום בליווי גרמני. הוא הבין את המשמעות לכך, ואמר, "נו, לא אכפת לי, אני רוצה כבר למות בכל מקרה." והגרמני ענה לו שעכשיו דווקא הוא ייענה אותו לאט.

כאשר הגרמנים ידעו שיש תפנית במלחמה ושהם חייבים לגייס את כל הכוחות למאמץ המלחמתי, הם קיבלו הודעה שאסור להם להרוג את האסירים, ואלה צריכים לעבוד כמה שיותר. למרות זאת, הקאפו עשו בנו מה שרצו והמשיכו לרצוח וה- אס.אס לא התערבו. לקחו אותי ואת אחי לבית חרושת גדול מאוד לגז (אי.ג'י. פרבן), אבל מי שהיה עובד שם הרבה היה מוצא את מותו לאחר השאיפות המסוכנות. גם שם הכו אותנו כל הזמן ואנשים המשיכו למות. עם זאת, היה שם פחות נורא. יום אחד הופיע מולנו פולני שהיה צריך עובדים בבנין ולקח אותי. הייתי צריך לסחוב אבנים, אבל זה היה קשה מדי וחטפתי הרבה מכות. כשידעתי שאין לי מה להפסיד, הלכתי לגרמני אחד שם ואמרתי לו שהעבודה הזאת קשה לי מדי ושהפולני ההוא כל הזמן מכה אותי. הוא שאל אותי, "אז מה אתה רוצה לעשות?" ואמרתי לו שאני מעדיף להיות זה שמנקה את החול, לפני שעושים ממנו בטון. עבדתי שם חצי שנה. היה שם גוי אחד עם בעיות רגליים שהציע לי לעסות את רגליו, וכאשר יקבל חבילות ממשפחתו הוא יתן לי חצי. הסכמתי, ועסיתי את רגליו על אף חולשתי הרבה. כשהגיע הזמן, הוא לא הסכים להתחלק איתי וניסה להעיף אותי מעיניו. הוא איים שאם לא אלך הוא יקרא לחבריו והם יבצעו בי לינצ'. קיללתי אותו ואיחלתי לו שימות ויום אחד הוא באמת נפטר.

בבלוק שבו גרתי הכרתי גוי אחד שהצליח להשיג לי עבודה כזאת – אני אנקה ואתקן את הגרביים של הקאפו. ככה הצלחתי לקבל בתמורה כמה תפוחי אדמה לא מקולפים, וזה היה מעדן. אבל גם אותו לקחו משם יום אחד. היה שם עוד גרמני קומוניסט שהתחלק איתי בסנדביצ'ים, לאחר שראה כמה שאני זקוק לאוכל. הוא אמר לי, "תראה מה היטלר עשה מהעולם שלנו. אל תדאג, הסוף שלו יבוא, אתה תחיה יותר ממנו." כשסיפרתי לו מה שעברתי, הוא בכה. אמרתי לו שאני יודע לתקן נעליים, ושאלתי אותו אם הוא יכול לסדר לי עבודה בזה. הוא הביא לי נעליים לתיקון וגם כלים מתאימים, והשביע אותי שאם יגלו אותי לא אספר שממנו קיבלתי אותם אם יראו אותי. עכשיו גם לא היה לי חסר לחם. לא האמנתי שאצליח להתרומם כך פתאום, היה לי מזל. הכרתי גם קאפו צועני אחד בשם פראנס, שהיה מאוד טוב אלי ותמיד סידר לי עבודות והרווחתי קצת כסף.

המשכתי לעבוד במה שנתנו לי. בעבודות הבנין הייתי לוקח לבנים למקום אחד נסתר, שם בניתי חומה והסתתרתי מאחוריה ויצאתי רק בצהריים, אבל כשיצאתי אמרו לי שחיפשו אותי ולמרות שעניתי להם שעבדתי כל הזמן, חששתי להמשיך להתחבא. יום אחד גדלה לאחי מוגלה ברגל, אבל הוא פחד שיהרגו אותו ולכן גירד אותה והיא גדלה עד שהוא לא יכול היה ללכת. בסופו של דבר הבאתי אותו לקאפו, ששאל מי אני, וכשעניתי שאני אחיו הוא הכה אותי ונפלתי לרצפה. אחר כך הם לקחו אותו למקום בו שכבו הרבה חולים. ידענו שלוקחים אותם למשרפה בסופו של דבר. הוא קצת הבריא, ואמרתי לו שהוא חייב מיד לחזור לעבודה או שישלחו אותו למשרפה והוא אמר שלא אכפת לו, אבל הוא חזר בו והמשיך לעבוד.

כשהגענו לשם, התחלנו 300 איש ונשארנו 100 – חלק נפטרו וחלק שלחו למקום אחר. חששתי שגם אותי ייקחו יום אחד ויפרידו אותי מאחי, לא רציתי לעזוב אותו לבד. לאחר 4 שבועות שוב שלחו אנשים למחנה אחר. לקחו את שנינו ונתנו לנו בגדים. שלחו אותנו ל"פינפטייכן", לא רחוק מבריסלאו. ראיתי שהרחיבו את בית החרושת שהיה ונתנו לו את השם "קרופ". הקאפו היהודים היו יותר גרועים מהגויים, כי הם ידעו שאם הם לא יכו אותנו חזק ויראו נאמנות לגרמנים, הם יסבלו כמונו. לקחו אותנו כמה ק"מ מהבלוק לעסוק בבניה. בכל יום הייתי יותר ויותר חלש ויותר ויותר רזה. יום אחד בא אלי קאפו ואמר לי שאני מוצא חן בעיניו אז הוא ייתן לי עבודה טובה, ושאבוא למחרת בבוקר. גיליתי שהוא צחק ממני כשהעבודה שהוא נתן לי היתה לפנות את כל הצואה למקום מסוים. אמרתי למי שעבד איתי שאנחנו לא נשרוד הרבה זמן אם נמשיך בעבודה הזאת, וכשחזרתי הביתה אחי אמר לי שהוא שמע שיש פה מישהו ממשפחתנו, שהוא גם הקאפו הכי 'גדול' פה, ואולי הוא יעזור לנו. בינתיים, עד שמצאתי את ההזדמנות לנסות לפגוש אותו, עבדתי תחת הקאפו האוקראיני שסיפק לי את העבודה הזאת. חברי היהודים אמרו לי שלא ללכת, שהוא מנוול גדול, וכולם פחדו ממנו. אמרתי להם שמה שיהיה – יהיה, אם אשאר בעבודה הזאת אני אמות. כשנכנסתי לצריף שלו ראיתי שם לחמניות, חלב, קפה – דברים שלא ראיתי שנים. הקאפו אמר לי, "תגיד מהר מה אתה רוצה, הרגע הגעתי." אמרתי, "אתה יודע שאנחנו משפחה? אחותי התחתנה עם בן דודך, ורציתי למסור לך שהוא עוד חי יחד עם אשתי בצ'נסטוחובה." הוא שאל באיזה בלוק אני נמצא, והתחלתי לבכות כשסיפרתי לו מה עולל לי הקאפו האוקראיני. הוא ענה, "אתה יודע מה, גדליה, אל תיקח ללב. אני כבר מגיע לשם, הכל יהיה בסדר, אני אקבור אותו. לך הביתה עכשיו." הוא הגיע אל הבלוק, ואמר לקאפו האוקראיני לקרוא לי. כשהגעתי הוא שאל את האוקראיני, "למה אתה עושה לו צרות? אם הוא היה אוקראיני גם היית מתנהג ככה?" וסתר לו. הוא נפל, ולאחר שקם אמר שוב, "אתה יודע שהוא מהמשפחה שלי?!" ושוב הכה אותו. האוקראיני בפחד ענה לו שלא ידע שאני ממשפחתו. לאחר מכן, שאל את האוקראיני איפה הקאפו השני. כשזה הגיע, הוא שלח את האוקראיני לבלוק 2, שם הכו אנשים למוות, ואמר שהוא לא יהיה יותר קאפו אצלו. לקאפו הזה הוא אמר, "עכשיו תן לו עבודה טובה!". הקאפו שאל אותי אם אני יודע לבשל דברים משימורים. עניתי שלא רק זה, אלא אני גם קונדיטור ויודע לעשות עוגות טובות. הוא נתן לי עבודה במטבח של הגרמנים.

אחרי חודשיים התחילו להפגיז והיתה אזעקה. כל הגויים ברחו לבונקרים. באותו זמן, היה ילד יהודי אחד שעבד בחוץ אצל גוי והוציא את העגלים לאכול בדשא. הוא הלך לרגע להשתין, וגוים גילו שעבר ברית מילה. הם הלשינו עליו לאס.אס, שמיד שלחו אותו ל"פינפטייכן". לילד המסכן לא היה מה לאכול, ומאחר וזה היה זמן ההפצצות כשכולם ברחו לבונקרים, לקחתי אותו איתי ואכלנו 3 קופסאות של עוגיות ועוגות. כשיצאו מהבונקרים, הגויים שאלו אותי אם אני לקחתי את העוגות. אמרתי שזה לא היה אני, אבל הם הכו אותי. כשסיימתי לעבוד, שמעתי שאותו קאפו אוקראיני שאמור היה להישלח לבלוק 2 הכה את הילד בראשו למוות. מזלי היה שהייתי בעבודה ולא ראיתי את המעשה.

לאחי תמיד היה מזל בעבודות קלות יותר, אבל פתאום הודיעו שהם צריכים לקחת את הצעירים החזקים ולקחו אותו. כל הזמן חשבתי עליו, לאן לקחו אותו. מבחינתי, רוב הסיכויים שהוא מת. לא היה לי בשביל מה לחיות עוד. רציתי מאוד לנסות ולפגוש אותו ועשיתי את כל המאמצים שישלחו אותי משם. המשכתי לעבוד בקונדיטוריה, וכל העת ראיתי נעיצות מבטים במאכלים שסחבתי. כשיכולתי, הייתי הולך לשירותים ולוקח איתי אוכל בכיסים, וכשיצאתי זרקתי בעין פוזלת לכיוון המוזלמנים שהיו בחוץ. יום אחד הגיע הס"ס, הוציאו את כולם החוצה ולקחו את כל אלו שעמדו כמו שצריך, 50 איש. לקחו אותנו להעמיס גופות, אחר כך נכנסנו למשאית וישבנו על הגופות ונסענו לקרמטוריום בגרוס-רוזן. אחרי שהוצאנו את הגופות המשכנו לנסוע דרך ברסלאו, ונראה היה כאילו אין מלחמה – האנשים טיילו ברחובות בשמחה, למרות ש-30, 40 ק"מ שמם היה מחנה נורא, שם ניספו בכל יום צעירים מתוך מחשבה להרוג אותם, חלקם מרעב, חלקם ממחלות וחלקם שלא יכלו לשאת עוד את נטל מכות הרצח. הייתי שם לפני כמה חודשים. כבר היכרתי את דרך עבודתם של הרוצחים. נשלחתי לבלוק של קאפו גוי מ-ורשה, בן אדם אנטישמי ממורמר, קיבל אותנו בשם "יהודים חתולים" ואמר לנו , "כאן אתם תגמרו את חייכם", ובזדוניות היה בועט לנו בבטן, שבקושי אפשר היה לקום אחר כך. בכוחות אחרונים קמתי והשתדלתי שלא להתקל בו. בבלוק הזה היינו אמורים להיות זמנית כי היו צריכים לשלוח אותנו למחנה עבודה אחר. הודות לזה, עזבו אותנו אחרי המכות כי לא רצו להרוג אותנו. שלושה שבועות זה נמשך כמו נצח. סחבו אותנו במקלות לעבודת פרך. היינו צריכים להיכנס לבור ענק שפוצצו אותו בדינמיט והיינו צריכים להוציא את האבנים והסלעים החוצה, כאשר כל אחד סחב 30 ק"ג והיו שנפלו ולא קמו. הקצב היה מהיר וכל הזמן זירזו אותנו בעבודה כי הגיעו כל הזמן משלוחים של מתים מכל אירופה, והבנו שאנחנו בונים עוד משרפה. רציתי בכל כוחי לנסות לצאת מהעבודה הרצחנית הזאת. בפעם אחת, בדרכי לבור נפלה לי נעל וכששמתי לב עצרתי במקום. בא אלי קאפו ורצה להכות אותי עם המקל שלו בגבי. בקושי רב הסברתי לו שנאבדה לי נעל ורק רציתי להחזיר אותה. למחרת הוא שלח אותי לקלף תפוחי אדמה, וכך יצאתי מהעבודה הזו.

בפעם אחרת, נוצרי רעב התחנן בפני לכמה תפוחי אדמה. שמתי בכיסי מספר תפוחים, וביציאה הייתה ביקורת ואיש ס"ס גילה אותם, ועם מקל קיבלתי 6 מכות רצח. אחרי זה שלחו אותנו פנימה למטבח לקלף בנוסף לתפוחי אדמה גם קולורבי וגזר, אבל גם אכלנו מהם קצת. אחרי העבודה הלכנו לצריפים ובאו גרמנים סתם להציק לנו. היינו צריכים להיזהר לא ליפול לידיים שלהם. ככה עברו 3 שבועות שנמשכו כמו 3 שנים. פגשתי חבר ילדות בשם שייע קרימוובסקי, שגם אותו שלחו ממחנה למחנה, והוא מסר לי ד"ש מאחי, שנמצא לא רחוק בבילגן בילאו, שם הקאפו היה יהודי. הוא היה בבילגן בילאו, יצא בבוקר לעבוד במחנה שלי, אמר לי שראה את אחי בבילגן בילאו ובערב חזר למחנה. לאחר 3 שבועות הם אספו את מי שנשאר בקבוצה וחילקו לנו בגדים. עוד שמרתי קרוב אלי סידור קטן מהמחנה הקודם והתפללתי מדי פעם. כשקמתי למסדר עשו עלי חיפוש ומצאו את הסידור. ניגש אלי הגוי מ-ורשה, האנטישמי וראה משהו בתוך המכנסיים וצרח עלי, "מה יש לך שם?" אני קשרתי את הסידור עם מגבת אל הרגל. הוא אמר לי להוציא את מה שאני מחביא שם, חטף את אותו וקרע אותו לגזרים. הוא אמר לי ," איפה האלוהים שלך עכשיו?" ואז הוסיף שיש לי מזל שאני ברשימה לנסוע צפונה לגרמניה. הוא לא נגע בי, אבל ראיתי את הרצח בעיניים שלו. קיבלנו כריכים שהיו אמורים להספיק לנו לכל הנסיעה, אבל הרוב סיימו אותם כבר ביום הראשון.

זה היה נובמבר 44', היה קר מאוד, הכניסו אותנו לרכבת בהמות, ולא היה אפילו קש לשבת עליו. הברזל היה קפוא. בכל קרון שמרו עלינו 2 חיילים מהוורמכט, שהיו חיילי רזרבה, והייתה להם הפינה שלהם בקרון ולנו אסור היה להתקרב אליהם. כשמישהו בלילה בטעות מתוך שינה התקרב לאחד מהם, הוא קיבל מכה עם הרובה בראש, כי אסור היה כבר להרוג אותנו אז, הרי היו צריכים לנצל אותנו למאמץ המלחמתי. כל קרון היה עמוס ב-70 אנשים רעבים וחסרי כוח שנשכבו אחד ליד השני על הרצפה כדי להתחמם. בחוץ היה כפור ושלג כל הלילה. הרכבת נסעה בלי לעצור לתת לנו לעשות את הצרכים בחוץ. היו אנשים שלא התאפקו ועשו במכנסיים. בבוקר פתחו את הקרון וכולם יצאו לעשות את הצרכים, אבל שמרו עלינו עם רובים שלופים מוכנים לירייה. בינינו היו כאלה גם נוצרים שלא התאפקו מהרעב הגדול וגמרו את כל האוכל שנתנו להם. אני הייתי בין הבודדים שחילקו את האוכל לימים. בזמן שאני שוכב, באמצע הלילה, הרגשתי מישהו נוגע בי ומנסה לגנוב לי את שתי שאריות הכריך שנשארו לי. תפסתי את היד שלו, ועם היד השניה הרבצתי לו. ואז התברר לי שזה היה חבר קרוב שלי, יוסף דזיצר, נגר שעוד ייצא לי לספר עליו. הוא התנצל ואמר שהיה מאוד רעב ולא ידע מה יהיה.

דריטה, נוינגמה

 ביום השלישי הגענו למקום מוכר, 2 ק"מ מהעיר בראון שוויג. הביאו אותנו למחנה נוראי בשם דריטה, ששייך היה למחנה הריכוז נוינגמה, ושם היה בית חרושת לנשק בשם "הנשק של הרמן גרינגסברג", שהתפרש על 80 קמ"ר, שם הכינו תחמושת. ראיתי רק שלדים, מוזלמנים. עור ועצמות. רוסיה כבר התחילה להפציץ את המחנות שם. המקום היה מבוצר מאוד וקשה היה לברוח ממנו או לתקוף אותו. הוא היה מלא באנשי ס"ס וחיילי וורמאכט מכל הדרגות. אחרי שהורידו אותנו מהקרונות העבירו אותנו למקלחות. בבלוק הקבלה הקאפו איים שנתפשט. את הבגדים אספנו לערימה. מי שלא התפשט קיבל מכות. נכנסנו להתקלח, והיהודים שכבר היו במחנה גנבו לנו את הגדים. כל הבגדים החמים והטובים שהצלחתי להשיג נעלמו. נשארתי עירום לגמרי ובלי נעליים, ואין ממי לבקש בגדים. יכולתי רק לבכות על מזלי המר. נשארנו כולנו ערומים לעבוד בחורף. זה היה גיהינום. בעבודה הזאת ידענו שזה דיננו למות. שלחו אותי לבלוק 4, שם היו בעיקר בעלי מלאכה. אמרתי מראש "אני נגר" כי החבר שלי, יוסף בזיצר, הבטיח שיעזור לי. ישב איתי בחדר גרמני שתפסו אותו בגניבה וכעונש הכניסו אותו לשם, והוא שמר עלינו. בשבוע הראשון הוא נתן לי עבודות קלות – לדפוק מסמרים ולטאטא. בשבוע השני הוא נתן לי עבודות קשות יותר. אמרתי לו שאני בעל מקצוע לא כל כך מוכשר, ושרק התחלתי ללמוד את המקצוע וכשפרצה המלחמה היא הפריעה לי. הוא הבין אותי. יוסף לא עזר לי כמו שהבטיח. הקאפו אמר לי שאיזה קצין ס"ס הזמין איזה שהוא מכשיר שחולצים בעזרתו נעליים, אבל לא הצלחתי, לא יצא לי מה שהיה צריך והקאפו חטף נזיפה מהקצין. זה בדיוק מה שהיה חסר לי – פסק הדין היה קצר כי שיקרתי, ושלחו אותי בתור עונש לבלוק 3, בלוק לענישה – רק לפושעים. שם העבודה היתה מאוד קשה ומשמעת קשוחה, ואת המכות קיבלתי דווקא מהקאפו שהכו אותי חזק כדי להראות נאמנות לגרמנים. זה היה "קטורגה" (ברוסית), עבודת מוות. כשהגרמנים הרשו לנו מעט זמן לנוח ניצלנו אותו כדי להתפלל לאלוהים שיפציצו אותם.

כשהפציצו, כולם ברחו לבונקרים. אני הייתי בין הבודדים שנשארו במקום, הייתי שמח מאוד על ההפצצות. אמרתי לעצמי "תמות נפשי עם פלישתים". ההפצצות נמשכו, וזה קרה בדיוק כשחילקו את הלחם – אז החשמל הופסק וכולם ברחו, ואני לא הספקתי לאכול. החיים שם היו כל כך קשים שהתחלתי ללמוד להיות זאב כמו אחרים, לקחת אחד לשני את האוכל בלי התחשבות אם יישאר לאחר. זה היה כבר סוף 1944. הפציצו את האיזור בלי סוף, ביום ובלילה, והגרמנים ברחו משם לבנוקרים. עם הגרוע מכל שהיה, היה בי זיק של תקוה. רציתי לראות את המפלה של הגרמנים. הגרמנים והרוסים השבויים שוב לקחו לי את כל הדברים ולא היה עלי כלום. בכל בוקר הייתי קם מוקדם יותר כדי לא ללכת עם העדר שקיבלו מכות. לקחו לי גם את הנעליים ונאלצתי לעבוד יחף ב- 15 מעלות מתחת לאפס. רגליַ קפאו. היה כל כך קר שלא יכולתי ללכת. אחד הגרמנים מהגסטאפו בא ושאל אותי איפה הנעלים. אמרתי לו שגנבו לי. הוא הלך והביא לי זוג נעלים חדשות. בוודאי כבר ידע שזה הסוף שלהם. כשהלכתי לישון החזקתי אותם קרוב לחיקי.

הגיע ינואר ובלי סוף הפגיזו אותם. באזעקות כולם ברחו לבונקרים. נהרגו מאות אנשים, גם משפחות של גרמנים שגרו שם, אז גם אני ברחתי לבונקר עם כולם. כשברחתי, לא רצתי בבהלה כמו כולם, אלא הלכתי עם המבט לשמים לראות בסיפוק איך מפציצים אותם. פתאום ראיתי צנחנים. אמרתי לעצמי, "שימשיכו להפציץ. אני רוצה לחיות, הלואי שאשאר בחיים ואוכל לספר לכולם". התחבאתי במקום מסויים, וכשהיה שקט הצצתי החוצה וראיתי המוני הרוגים מסביבי, גם גרמנים שלא הספיקו לברוח. אוכל לא קיבלנו בתקופה הזאת, וכשנגמרו ההפצצות מיד חזרנו לעבודה.

הגיע פברואר. המשיכו להכות אותי כל יום בלי סוף על כך שאני לא עובד טוב. הגרמנים נתנו פקודה לקאפו, שלמי שיש שיני זהב – שיעקרו לו אותם, ובתמורה יקבל ככר לחם וכמה מנות מרק. אני הסכמתי, ולהפתעתי הקאפו הגיע אלי בבוקר לפני שהגרמנים קמו, ונראה היה שהוא לקח את הזהב לעצמו. כנראה ידע שהמלחמה כבר בסיומה והוא רצה שיהיה לו רכוש אחריה. אבל שן אחת לא היתה מזהב נקי, אז לא קיבלתי עליה לחם. ההפצצות נמשכו, ולאף אחד לא היה חשק כבר לחיות. אנחנו כבר לא היינו אנשים. שמענו שכל המחנות מסביבנו כבר הופגזו לחלוטין.בבית החרושת לנשק כבד בשם "בראון שְבַיִיג" שבו עבדתי היו גם תותחים גדולים. אחד הרוסים שעבד שם לקח תותח ומחץ לי איתו את הרגל. התעלפתי במקום. כשחזרתי להכרה, סיפרו לי חברי שאחד השומרים הגרמנים הכה אותו ושאל, "למה עשית לו את זה, אין לו אף אחד שייגן עליו. בוא נלך אנחנו מכות, נראה אם אתה מעז, קומוניסט מנוול".

תחילת אפריל. הייתי עור על עצם. הגיע אלי גרמני ואמר לי "אתה יהודי?". "כן", עניתי. הוא אמר לי "אל תפחד, עוד מעט תיגמר המלחמה". פתאום הקאפו מגיעים, אומרים לכולם לצאת החוצה. הם רצו לקחת אותנו על רכבת ולנסוע משם. אמרתי בלבי, אין לי מה ללבוש ומה לאכול, בטוח שלא אשרוד את הדרך. אני אחכה לרגע האחרון שבו כולם יהיו בחוץ, אכנס לאחד הבתים של הקאפו ואקח לי כמה דברים. ראיתי את האחרונים יוצאים, נכנסתי לבית אחד ומצאתי לבוש חדש, אז לקחתי אותו וגם קצת אוכל שמתי בכיסים, כמה שיכולתי, והלכתי לרכבת. שם גיליתי שמחלקים להם אוכל. לא יכולתי להיכנס כי כיסי, בבגדים היפים האלה, היו מלאים באוכל. זה ברור שיתפסו אותי. חיכיתי זמן מה, ופתאום הפגזה קטלנית פגעה ברכבת וערמות אבק השרפה מסביב (הרי זה היה בית חרושת לנשק), ו- 4500 איש נהרגו בהפגזה הזאת. לא שרד מבין אלו שהיו על הרכבת אף אחד. בין הגופות מצאתי לשמחתי את הגרמנים שהיו מכים אותי מדי יום. אני כותב את זה 25 שנים אחרי ועדיין זוכר את זה כאילו זה קרה הרגע. מה שהיה שם זה פשוט בית קברות. הם ממשיכים להפגיז בלי הפסקה. אני עומד במקום המום ולא יודע מה לעשות. כולם מסביבי, למעט בודדים, שוכבים מתים. פתאום אני רואה מולי גרמניות עם ילדים מנסים לברוח ליער. ממש בזמן שאני צופה בריצה מלאת הבכי שלהם, נחתה ממש לידי פצצה. החלטתי שגם אלך ליער, שם התיישבתי והתחלתי לאכול מתכולת כיסי. לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לעצמי, "יהיה מה שיהיה, אני עכשיו אוכל". ישבתי לבד ואכלתי, באותו זמן ההפצצות ממשיכות, אני שבע רצון כשמולי אני רואה את מטר ההפגזות על המחנה, וזה הסוף שלהם. מכל כיוון המשיכו להגיע מבוגרים עם ילדים. ביער התפללתי, "אדונַי, קח נקמה בשביל הורי, בשביל משפחתי". מתוך המחנה הגיעו עוד אנשים עובדי כפיה שהתאספו סביבי. פתאום מצאנו חבילה. בהתחלה פחדנו לגשת אליה, ואז גילינו להפתעתנו שהיא שייכת לחייל גרמני, ומלאה באוכל טוב ויינות. זללנו את המטעמים, והיה לנו טוב. ואז הגיעו גרמנים וקאפו. הם לקחו אותנו מחוץ ליער וצילמו אותנו הולכים בשורה. אחר כך הם נתנו לכל אחד מאיתנו שתי פרוסות לחם עם ריבה. האנגלים המשיכו להפגיז, כולם ברחו להסתתר ושוב נשארתי לבד. כשההפגזה שככה, הם שוב חזרו והובילו אותנו מחוץ ליער בדרך ארוכה, לא ידענו לאן אנחנו הולכים. הייתי צמא וביקשתי מגברת בבית אחד מים, והיא ענתה "לא, אסור לי". המשכנו ללכת בלי הפסקה.

הגיהינום בברגן-בלזן

פתאום מצאנו את עצמנו בין בתים גרמניים יפים מאוד, עם גינות מטופחות בכל בית. עברנו בין הבתים מסתכלים לכל עבר. ברגע, התמונות היפות התחלפו במשהו מנוגד לחלוטין. מצאנו את עצמנו בגיהינום של ברגן בלזן. המחזה היה נורא ואיום, גיהינום מוחלט. אמרתי לעצמי "למה באתי לכאן? למה לא נשארתי איפה שהבריטים הפציצו, הייתי גומר עם זה וזהו, אם מת אז מת. למה אני צריך שוב את הגיהינום הזה?" זה היה לא נורמלי, נורא ואיום, משהו שאי אפשר לתאר. ערמות של אלפי מוזלמנים שוכבים אחד על השני, גוססים למוות. בקושי יכולים לזוז. כל כך הרבה כינים, כל כך הרבה מחלות. טיפוס, שלשולים, הקאות ודברים נוראים. האנשים שם היו כל כך רזים, כל כך רעבים. ראיתי אנשים מוציאים כבד מגופותיהם של המתים ואוכלים אותו. המשיכו להגיע עוד ועוד אנשים מכל אירופה. פתאום ראיתי אחד שהכרתי בצ'נסטוחובה. הוא אמר לי שהוא לא הולך לישון שם כי לכולם היו כינים והיית צריך לישון אחד ליד השני צמוד-צמוד על הרצפה. היה שם אחד חזק מאוד שניסה לישון עלי, ולא היה לי כוח להזיז אותו. התנגדתי, והוא הכה אותי. בא אחד ושאל אותו למה הוא עשה זאת, הרי אנחנו כולנו ביחד פה. הבחור החזק לקח מקל והכה אותו למוות. לחם כבר לא חילקו, ובשביל המרק היה צריך לעמוד בתור ולקחת, ולאף אחד לא היה כוח לקום, והאמת היא שכבר לא היה אכפת להם. לא ראינו שם הרבה קאפו או גרמנים, שברחו כי פחדו מהאפידמיה. המארגנים של האוכל ביקשו ממי שעוד יכול לעמוד על הרגליים שיעזור להעביר את הסירים לשולחן ארוך שהיה ברחבה. אחרי שאני וחברי עזרנו וביקשנו את המנה שלנו, גערו בנו לעמוד בתור. זעפתי על כך וקיבלתי הרבה מכות על שלקחתי אוכל מהצד. לפחות עוד אכלתי אותו.

פגשתי עוד אנשים מצ'נסטוחובה, הם ראו אותי אבל לא היה להם כוח לקרוא לי אז עשו לי סימנים עם הידיים. ניסיתי לעודד אותם ואמרתי להם, "חכו, חכו עוד קצת, תיכף המלחמה נגמרת", אבל הם נפטרו מתשישות. אלה שעוד יכלו לדבר אמרו לי, "אתה שתחיה, תדבר עם כל העולם ותגיד להם מה היה איתנו ומה עשו לנו, תגיד לכולם, כך שיחשבו אחר כך שלגרמנים אין זכות קיום יותר בעולם". התחלתי לבכות, ועברתי מחולה לחולה לראות אם יש עוד אנשים שאני מכיר. פתאום פגשתי אדם אחד, דז'יגיינסקי היה שמו, ואמרתי לו שאני מכיר אותו מאיפה שהוא אבל לא זוכר מי הוא. הוא ענה, "כן, היתה לי קונדיטוריה בלודז' ואתה עבדת אצלי. אם אני עוד אחיה, אנחנו ניסע ללודז' ונפתח קונדיטוריה". הייתי בטוח שהוא ישרוד, אבל הוא היה בקושי חי ונפטר זמן קצר אחרי זה.

עברו חודשיים, ופתאום הגיע טרנספורט מהולנד. ליהודים מהטרנספורט היה פספורט שויצרי, אז היתה פקודה לא להרוג אותם, ולכן שמו אותם במקום אחר מגודר עם שומרים מסביב, רחוק מהמחלות. לא היה לי מה להפסיד, הייתי כל כך רעב, אז החלטתי להגנב לשם, אם ירו בי אז ירו. הצלחתי להיכנס פנימה, ולקחתי אוכל ובגדים טובים, כמה חולצות וביגוד לחורף שהיה כמעט חדש. עשיתי מקלחת ואת הבגדים מלאי הכינים זרקתי. התחלקתי עם חברי. במחנה עצמו מצאנו מקום קצת מרוחק מכל ההמון, כדי שהכינים לא יחזרו. ידענו כולם שתיכף המלחמה תיגמר, אבל היו שם עוד גרמנים ששמרו עלינו. ברגע שפרצה השמועה שהמלחמה נגמרה, קמו כמה יהודים על הגרמנים המעטים שנשארו, תפסו אותם והרגו אותם. בדיוק עברתי ליד ביתן של הגרמנים, ולהפתעתי גיליתי שהמקום ריק לגמרי. לא הבנתי מה קרה, וכששאלתי אחד התפלאתי לשמוע "אתה לא יודע? נגמרה המלחמה, כולם ברחו. האנגלים נכנסו עם טנקים לברגן בלזן, אנחנו כבר חופשיים!" אפילו גרמני אחד כבר לא היה במחנה. לא עבר הרבה זמן, ועם הכוחות האחרונים שנשארו לי ראיתי טנקים מרחוק. לא יכולתי להאמין, חשבתי שאני מדמיין. טיפסתי על גבעה גבוהה, ואז כשראיתי אותם יותר בבירור עדיין היה קשה לי להאמין. התחלתי לרקוד עם הכוחות שנשארו לי, וצחקתי וצעקתי מרוב שמחה. מי שיכול היה לקום מיד קם. ראיתי קבוצה של אנשים מתחילה ללכת. שאלתי אותם לאן הם הולכים והם ענו, "למטבח של הגרמנים", אולי השאירו משהו לאכול. הלכתי איתם, ומצאנו שם חדר עם הרבה לבוש חדש. הם השאירו הכל ופשוט ברחו. לי לא היה בראש בגדים, רק אוכל, וחיפשתי כלי שאוכל איתו לקחת אוכל. מצאתי דלי ורצתי למטבח, שם מצאתי הרבה אוכל מכל טוב, כולל בשר. הייתה שם עוזרת גרמנייה צעירה ושמנה, ולא נתנה לי לקחת מהאוכל. נתתי לה סטירה והיא נפלה, מקללת אותי, בעוד אני ממלא את הדלי באוכל עד הסוף. לאחר מכן יצאתי משם לפני שתתחיל ההמולה, ופניתי לכיוון הביתן הריק שמצאתי. בדרך אמרתי לאנשים שילכו לשם, יש שם אוכל. אכלתי ושתיתי בלי הפסקה, ולא הרגשתי שבע בכלל. אני בתוך הביתן, ובינתיים באותו הזמן, הבריטים הגיעו.

השחרור

כשהאנגלים נכנסו הם הביאו הרבה אוכל בקופסאות ואמרו, "תקחו כמה שאתם רוצים". זה היה ה"ברוך". אלפי אנשים מתו בתוך שעות וימים כי אכלו יותר מדי מהקופסאות הישנות. היו כאלה שרק אחרי קופסה אחת מצאו את מותם למחרת. זה היה ממש כמו אפידמיה, כולם הלכו, אלפי אנשים. כשחזרתי לביתן כבר לא היה לי מקום שם, היה מלא עד אפס מקום באנשים שכמוני, אכלו מהאוכל הטוב של הגרמנים. כשכל המחנות שוחררו, הביאו אנשים מכל הסביבה לברגן בלזן, שם היה הרבה מקום. מתוכם, שכבר ידעו שהם חופשיים, המשיכו למות בכל יום מאות. התרופות לחולים לא הספיקו. אנשים באו עוד ועוד, היו בסדר, בחיים, ולמחרת – כבר לא קמו מהשינה. זאת היתה התחנה האחרונה שלהם. בכל ברגן בלזן היתה מגפה. כל מי שנשאר חי, בכל יום לקחנו את הגופות לערימה ושרפנו אותה. היו הרים של גופות. היה יכול להיות יותר טוב אם האנגלים לא היו מביאים לנו את כל האוכל הזה.

באותו זמן אני מודע לכך שאני חופשי, אבל לא הרגשתי טוב. אני חושש שנדבקתי וחליתי בטיפוס. למזלי, כבר חליתי בעבר בטיפוס כשהייתי ילד, אז הפעם השניה קלה יותר. אמנם אני חופשי, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, אז שטפתי את עצמי היטב במים והשתדלתי לשתות מספיק. פתאום אני שומע קול של אישה קוראת לי, "אדון רוסק, אדון רוסק! טוב שאני רואה אותך!" לא ידעתי מי זאת, לא הכרתי אותה. "אדון רוסק," היא המשיכה, "אתה יודע שיש לך פה בברגן בלזן בנות דודות?" הגיעו אלי 3 בנות, ואמרו לי: "איך אתה נראה!" הן נראו פחות גרוע ממני מאחר ונלקחו למחנות מאוחר יותר, ואילו אני שקלתי אז 35 ק"ג. הן הביאו לי אוכל ולקחו אותי לצריף שלהן, הבנות. לאט לאט התאוששתי וקיבלתי קצת כוח. בינתים, המגפה השתוללה גם בביתן הזה ואמרתי להן שאנחנו חייבים לצאת משם, כמה שיותר מוקדם. כשיצאנו מהצריף, האנגלים ריססו את כל מי שיצא ב-DDT. היה שם כזה בלאגן, שתעיתי בדרך ואיבדתי את דודניותי. אחר כך, כשחיפשתי אותן, סיפרו לי אנשים שהן חלו בטיפוס ונפטרו שלושתן. הן ניסו לעזור לי, ונדבקו בצריף ומתו לאחר שהן טיפלו בי.